ציפיתי שארצות הברית תטיל וטו על ההצעה שהובאה למועצת הביטחון של האו"ם כנגד ישראל, וזאת משני טעמים עיקריים. הראשון: אינני מאמין ביכולתו של צד שלישי, במקרה זה מועצת הביטחון, לכפות על ממשלת ישראל לבצע מהלכים שאיננה מעוניינת לבצע, כך שהתוצאה תהיה על פי רוב הפוכה ותרחיק את הסיכוי למהלך מדיני. השני: ההחלטה הזו מהווה רוח גבית לבדיקה הנערכת כרגע בבית הדין הבינלאומי בהאג כנגד ההתנחלויות ביהודה ושומרון וכנגד פעילות צה"ל במבצע "צוק איתן". רוח גבית זו תעודד את התובעת הראשית בהאג לעבור משלב הבדיקה לשלב החקירה, ומאותו רגע יהיו צפויים מפקדי צה"ל, פקידי ממשל ופוליטיקאים להיתקל בצווי חקירה או מאסר בינלאומיים ברגע שכף רגלם תדרוך מחוץ לגבולות ישראל.
בעקבות החלטת מועצת הביטחון, שוב מוצאת עצמה מדינת ישראל לבדה בזירה מלאת אויבים כאשר העולם כולו נגדנו, והפעם הוא כולל את ידידותינו הגדולות – גרמניה, צרפת ואנגליה שתמכו בהחלטה, וארה"ב שנמנעה. אך המשבר האמיתי אינו המשבר שהמציאות כופה עלינו, אם כי משבר של אין-אונות מתמשכת ורבת שנים של ממשלת ישראל בהשפעתה על המציאות. במקום לתפוס את מושכות המציאות בידיה, להוביל את גורלנו, ישראל צפויה למצוא עצמה בשלב הבא עומדת למשפט בבית הדין הבינלאומי בהאג. מדינה אשר נגררת אחר אירועים ומגיבה רק כאשר גבה דבוק אל הקיר, שלא תופתע שהטבעת הבינלאומית מתהדקת סביב צווארה. אם נגיע לשם, אם לא נצליח להסיט את הכיוון הנוכחי אליו אנו צועדים, האשמים היחידים יהיו הקברניטים שברגעי האמת נמצאו שתויים על הסיפון מתחושת אני ואפסי עוד.
ההתנהלות האימפולסיבית וחסרת הרסן של נתניהו לאחר שעברה ההחלטה במועצת הביטחון עברה כל גבול אפשרי. כן, גם אני כועס על ההחלטה, אך כעס איננו מדיניות, ובוודאי לא כזו המצופה מראש ממשלה. נתניהו מאבד עשתונותיו, מטיל אשמה ומעניש - הכל מלבד לקחת אחריות על מחדל שעבר במשמרת שלו. תגובת נתניהו ילדותית ומביישת, והחלטתו להעניש את השגרירים ואת מנהיגי המדינות שהצביעו בעד ההחלטה, עמיתיו למשחק הדיפלומטי כשר החוץ של מדינת ישראל, מראה עד כמה הוא דוחק את האינטרסים של ישראל לשוליים, לטובת המשחק הפוליטי הפרטי שלו. העובדה היא שכתוצאה ממעשיו הקודמים והעכשוויים, נתניהו רק מבודד אותנו מהקהילה הבינלאומית, שבעקבות זאת חונקת ומסרסרת את יכולות התמרון המדיני שלנו. בעוד נתניהו התגאה במדיניות החוץ שהוביל ובקשרים הדיפלומטיים שפיתח מול מדינות העולם, עכשיו ברור יותר מכל כי במבחן המציאות המדיניות שלו נכשלה. נכשלה כי גם מדינה כמו סנגל לא עומדת לצדנו ברגע האמת. האיש שאינו יודע לקבל החלטות מוביל מדינה שלמה אל הנקודה המסוכנת ביותר - נקודה של דה-לגיטימציה למדינת ישראל.
כבן המתבונן באב, אביגדור ליברמן מחקה את נתניהו ומתפקד כשר חסר ביטחון. ההצהרה על ניתוק היחסים עם הרשות הפלסטינית הינה ענישה שגם כן נובעת מכעס ולא ממדיניות. לאן נעלמה מדיניות "המקל והגזר" עליה הכריז ליברמן רק לפני מספר חודשים? מדיניות שהחידוש בה לא היה המקל, כי אם הגזר לאותן ערים וישובים פלסטינים שאינם מעודדים טרור. גם ליברמן איבד את עשתונותיו בשעת משבר ונותן לשיקולים פוליטיים פנימיים לגבור על מדיניות ראויה, עליה הכריז רק לפני זמן לא רב. במקום לספק ביטחון לאזרחי ישראל ולחזק את ההבנות השבריריות עם מנגנוני הביטחון הפלסטינים ועם הרשות האזרחית הפלסטינית הוא נסחף כפירומן המצית את גפרור וזורק אותו לחבית אבק השרפה. אמנם את החלטת מועצת הביטחון הנוכחית לא נוכל לבטל, אך על כתפינו מוטלת האחריות להנהיג מדיניות חוץ שקולה ועניינית, כזו שביטחון וטובת ישראל הם נר לרגליה, ולעצור את ההתדרדרות במדרון החלקלק אליו אנו שועטים. לכולנו ברור כי המדיניות של נתניהו נכשלה, וצריך לבחור בדרך אחרת אם רוצים לשנות את המציאות.
הכותב הוא חבר מפלגת העבודה וחבר כנסת מטעם סיעת המחנה הציוני