לא לא, זו אינה עוד קינה על "ישראל היום" ותרומתו למכירת החיסול של העיתונות המודפסת בארץ. אחרי הכל, מדובר בעיתון לגיטימי ובו עיתונאים לגיטימיים וכתבות לגיטימיות, הוגנות ונטולות פניות, המתארות את המציאות כפי שהיא, ובלבד שהמציאות כפי שהיא משרתת את בנימין נתניהו. גם זה לגיטימי.
מה שפחות לגיטימי זה שעורך ראשי מראיין את המו"ל שלו. אמרתי "פחות"? כי התכוונתי לומר שעמוס רגב וארבעת העמודים שהקדיש לשיחה עם הבוס שלו הם ההוכחה החותכת לבדיחה הגסה ש"ישראל היום" מהווה בנוף העיתונות העולמי. שלדון אדלסון, הנדיב הידוע מהקזינו, בראיון בלעדי למלחכי פינכתו. העורך הראשי של "ישראל היום" מראיין את האיש שמוכן להפסיד עליו כשלושה מיליון דולר בחודש (ובעברית: כ-124 מיליון שקל בשנה). אין מילים לתאר את המבוכה.
אבל הנה, ננסה בכל זאת: שער עצמי כה מרהיב לא ראה עולם העיתונות הישראלי מאז נתפס המו"ל עופר נמרודי כשהוא לועס ראיות בחקירה משטרתית. למעשה, גם אם היו אדלסון ורגב פוצחים בסטריפטיז חושני על במת הקזינו הגדול במקאו זה היה מביך קצת פחות ובעל ערך עיתונאי רב יותר. די בראיון הזה כדי לאשר את מרבית טיעוניהם של מתנגדי החינמון ולשלול את הלגיטימציה שלו, בהנחה הנדיבה שהייתה כזאת.
ההבדל בין "השלדוניתון" לידיעות אחרונות
אדלסון ורגב הקדישו את עיקר שיחתם להתנגחות במו"ל המתחרה מ"ידיעות אחרונות". המיליארדר שמושך בחוטיה של המפלגה הרפובליקנית בארצות הברית, האיש שמממן את הקריירה הפוליטית של נתניהו במאות מיליוני שקלים, מתלונן על מעורבותו של נוני מוזס בפוליטיקה הישראלית. עם חמאה על ראשו בשמש המזרח תיכונית הקופחת, עם ערימה של אבנים בבית הזכוכית הרעוע של העיתונות העברית, אדלסון מאשים את מוזס בדיוק בחטאים בהם הוא עצמו אשם.
בנסיבות מעט שונות, אפשר היה לאחל בהצלחה לשני הצדדים.
אחרי הכל, שניהם צודקים. העיתונים של מוזס ואדלסון עוסקים שניהם בקידום אינטרסים שונים ומשונים של פוליטיקאים ותאגידים שהם חפצים ביקרם. שניהם מייצרים עיתונות בערבון מוגבל, שניהם משלמים משכורות לעיתונאים שהפנימו את רוח המפקד ויוצאים למשימות חיסול מטעמו, שניהם אחראים במידה לא מועטה להידרדרות המקצוע. ישנו רק הבדל אחד מהותי: "ידיעות אחרונות" הוא עיתון מסחרי. ביזנס. עסק למטרות רווח. "ישראל היום" הוא משהו אחר.
העולם אמנם מלא בעיתוני-חינם, אבל אף אחד מהם אינו מפסיד עשרות מיליוני דולרים בשנה מתוך פרינציפ. אף אחד מהם גם לא מתחזה לעיתון רציני ומשלם משכורות עתק לעיתונאים הנחשבים למובילים בתחומם. ואף אחד מהם אינו מראיין בהרחבה את המו"ל שלו כשיאו של קמפיין היסטרי נגד הצעת חוק שתפגע בו.
והרי על מה הזדעקו אדלסון ושליחו עלי אדמות? ועל איזו פגיעה מדובר בדיוק? הצעת חוק שעומדת בפני הכנסת מבקשת לאסור על קיומם של חינמונים שוברי-שוק (ומתעלמת מריסוק שוק הפרסום שהוביל "ישראל היום" במחירי רצפה, אגב). "ישראל היום" נאבק על זכותו להמשיך ולפזר את כספיו של אדלסון על קרן הביבי, במקום לגבות כמה שקלים על כל גיליון ולצמצם במשהו את מאזנו השלילי.
האין זה מוזר ומעניין? מוזר ומעניין מאוד. כל גוף תקשורתי שמפסיד סכומים כאלה היה נסגר תוך חודשים ספורים. ב"ישראל היום" מעדיפים לנפץ את כל כללי האתיקה העיתונאית, ובלבד שלא יכריחו אותם להפסיד פחות כסף.
מתנגדיו קוראים לו "ביביתון", אבל "שלדוניתון" ואולי "ז'יטוניתון" הם שמות מדויקים יותר. מטרתו המרכזית אינה שימור כוחו של נתניהו (אם כי זה בונוס נחמד) אלא השמדת התחרות וריסוק השוק החופשי בתקשורת, תוך שימוש בכיסיו העמוקים עד אינסוף של טייקון ההימורים. ממקאו ועד לאס-וגאס לא נשמע כדבר הזה. האיש האחרון בעולם ישב בחדרו וסובב את הרולטה, אבל על זה לא תקראו בעיתון.