בשלהי אפריל 1948 הובלה אמי הכורעת ללדת מדירתנו הדלה בקריית חיים אל בית החולים בחיפה ברכב משוריין מכיוון שעדיין השתוללו קרבות וצלפים ירו על מכוניות חולפות. שבועיים לאחר מכן, כשהקרבות בחיפה הסתיימו והוכרזה הקמת המדינה, חזרה אמי הביתה במונית רגילה, כשבנה התינוק החדש בזרועותיה, ואמרה לנהג: "התינוק הזה הוא הסמל לנחמה ולתקווה על זה שאני היחידה שנותרתי מכל משפחתי הענקית שלפני חמש שנים הובלה לבורות ההריגה ביערות ליטא ונטבחה שם בלי להשאיר סימן וזכר".
כך גדלתי בדירת חדר קטן ועלוב כשאבי, פועל פשוט בנמל חיפה עובד שלוש משמרות רצופות על מנת לכלכל את משפחתנו הדלה ולאפשר את חינוכנו. תנועת הנוער הייתה מרכז חיינו. ערכים כמו נתינה והגשמה ניטעו בנו ע"י הגדולים מאתנו שבאו לעצב אותנו ולהוות דוגמא חיה לאהבת הארץ ולמוכנות לשים את הצרכים הלאומיים לפני הצרכים האישיים.
במהלך כיתה י' הביא המנהל תלמיד חדש לכיתתנו. התלמיד הזה היה בן לניצולת אושוויץ שגדל בצרפת ובברזיל ולאחר שהתייתם מאביו ב-1963 עלה לישראל עם אמו ואחיו. די מהר התברר שהוא יותר "צבר" מאתנו כי ידע לשאול "למה" הרבה יותר פעמים מאתנו מול ההנחיות וההוראות של מורינו. ב-10 בפברואר 1983 נרצח אותו "עולה חדש" בהפגנה בירושלים. שמו היה אמיל גרינצוויג.
כמובן שכמו שאר חברי הקרובים התנדבתי לנח"ל ודחיתי כל הצעה ללמוד לפני הצבא או לשרת ביחידות מובחרות אחרות. במלחמת ששת הימים נלחמנו כחיילים צעירים ושמחת הניצחון האפילה על החברים הראשונים שאיבדנו והובלנו לקבורה.
אני אישית הבנתי שהמאבק לביסוס מדינתנו עדיין לא נגמר. דחיתי את רצוני להיות רפתן בקיבוץ ספר והתנדבתי לקורס טיס. הרפת תוכל לחכות לי חמש שנים, חשבתי. חמש השנים ההן הובילו לשרות סדיר של יותר מ-30 שנה ושירות כמילואימניק סדיר עד היום בחיל האוויר: גוף בעל סביבה ארגונית שנטעה בי ערכים של מצוינות, מחויבות, חתירה לניצחון ובעיקר אחריות ומתן דוגמא אישית. זכיתי להיות מפקדם של שתי טייסות ושני בסיסים. הובלתי וביצעתי מבצעים רבים ומגוונים שעל רובם איני יכול לספר עד היום. השתתפתי במבצעים החשאיים שהובילו להצלחת השמדת הכור העיראקי, חילוץ אנשי מוסד ויחידות מיוחדות מעבר להרי החושך והובלת אנשים ואמצעים ללב שטח האויב כדי לבצע משימות ומבצעים שהיו מכריעים בהתמודדות שלנו עם אויבינו.
אני יכול לספר ולהתגאות מאוד על שנפלה בחלקי הזכות לנחות לראשונה עם מטוס של חיל האוויר על אדמת ארץ אויב בהטיסי את משה דיין, תוך התחמקות מכל המכ"מים המכסים את דרום הים התיכון, ולנחות עם מטוס בואינג 707 - על מסלול מואר בלפידים - באזור נטוש במרוקו על מנת לנסח עם המלך חסן את התנאים לביקורו של הנשיא סאדאת בירושלים. בהמשך הטסתי את ראש ממשלתנו למצרים לשיחות המכריעות לפני החתימה על הסכם השלום והשיא היה הנחתתו של בגין על שדה מושלג בנורבגיה לטקס קבלת הנובל.
בגין לקח איתו בין אורחיו לטקס את אידה נודל: "אסירת ציון" המפורסמת במאבקה לעלות לישראל. כששייטנו בגובה נכנס בגין לתא הטייסים ובגאווה גדולה ביקש להציג לנו אותה כמודל לפטריוטיות יהודית וישראלית. ואז אמרתי לכבוד ראש ממשלתנו שגם אצלנו בצוות יש "אסיר ציון". הנווט שלקחתי איתי לטיסה היה רס"ן איציק יהב, שבמלחמת יום הכיפורים הופל עם מטוס הפנטום שלו מעל שמי סוריה ובמשך חודשים ארוכים שהה בשבי הסורי הקשה, בעוד שאשתו ומשפחתו לא ידעו כלל אם חי הוא או מת. בגין, נרגש עד דמעות, ביקש מאיציק לקום מכיסאו, קרא נרגשות לעליזה אשתו, וביקש מצלם המשלחת לצלם אותו מחבק את עליזה המחבקת את איציק המחבק את אידה נודל.
תמונה זו חקוקה בזיכרוני כעדות לחיבוק הבלתי נגמר בינינו, היושבים בציון, לבין כל בני עמנו הפזורים בכל רחבי העולם. כך, יצא לי ליזום ולהוביל את המבצעים החשאיים להעלאת יהודי אתיופיה ממדבריות סודן ולפקד על החלק האווירי של מבצע שלמה כמפקד בסיס ולהנחית ולקלוט את 14,500 העולים החדשים לארצנו תוך 36 שעות בלבד.
מאז, נקשרתי בעבותות של אהבה והערכה לבני הקהילה הזו. הבטחנו להם שנביא אותם לירושלים ולארץ הקודש. כיום, בני הקהילה הנפלאה הזו נתקלים בקיפוח ובגזענות ושואלים אותי: כיצד זה יתכן? הרי כולנו יהודים, כולנו אחים. זה מה שסיפרתם לנו עוד כשהיינו בכפרי אתיופיה.
אכן כך אמרנו, ולא ידענו, ששלוש שנים אחרי מבצע שלמה תגבר ההסתה כל כך בעוד אשר כולנו עמדנו מנגד וראש ממשלתנו נרצח כי בחר בדרך הקשה המובילה אל הגשמת כל חלומותינו מדורי דורות: לחיות איש תחת גפנו ותחת תאנתו במדינה יהודית, ריבונית, החיה בשלום עם שכניה.
מאז ההקצנה וההסתה הולכות וגוברות. המרפסת מכיכר ציון ירדה לרחוב. היא משתוללת בדפי הפייסבוק והמדיה הדיגיטלית. מלבים אותה מנהיגינו ושרינו. אותה גזענות שאף עם בהיסטוריה האנושית לא סבל ממנה כמונו הפכה לחלק מהתרבות שלנו כלפי מזרחים, אשכנזים, אתיופים וערבים.
והורי אלאור אזריה הם כמו הורים שכולים, ועל בית המשפט העליון צריך לעלות עם דחפורים, ואת מי שפותח את הפה צריך לזרוק מהתקשורת ואם הוא מעז לעשות זאת בחו"ל אז בכלל צריך לשלול לו את האזרחות ובסוף, בסוף זאת גבורה גדולה המצולמת ומתוקשרת לרוץ אחרי גיבור ישראל ולצעוק לעברו "חבל שלא נשרפת עד הסוף" בטנק המג"ד בו לחמת כדי להגן על המדינה היחידה שיש לנו. ואין פוצה פה ומצפצף. ואין שוטר במדים המגיב מול כל אלו, ואין מנהיג שקם ואומר "עד כאן" כי "הצל" ואריותיו חשובים יותר ויש ללכת אחרי קול ההמון ולא להיות מנהיגו.
הדורות שלנו זכו במשהו שהיה חלום של מאות דורות לפנינו מימי החשמונאים. הזכות לחיות במדינה יהודית, ריבונית, המושתת על ערכי היהדות והערכים ההומניסטיים האוניברסליים. אין לנו זכות לוותר על הזכות הזאת, שהיא כה רגישה ושברירית.
ההיסטוריה לא תסלח לנו אם לא נדע לחבור יחד - גם אם יהיה זה בדרכים נפרדות. אם לא נדע לכבד את האחר והחושב אחרת, ולכבד את החלטות המתקבלות בדרך דמוקרטית.
אם לא נדע להשלים עם עצמנו ובתוכנו - העולם לא ישלים עמנו, וכשעם קטן לא יודע לשמור על לכידותו אין סיכוי שישרוד, ושוב יחרטו בדפי ההיסטוריה ש"הבית השלישי חרב על שנאת חינם".
רצח רבין הינו זרקור אדום ענק מעל לראשינו. האם למדנו את הלקח הציבורי מהאירוע הנורא הזה והפנמנו את לקחו ברמה האזרחית של כל אחד ואחד מאיתנו, בלי קשר לדעתו ועמדתו הפוליטית?
יום הזיכרון לרצח רבין והעצרת המציינת אותו חייבים לגלם את המשמעויות מעבר למובן של זיכרון הרצח, ואת הרקע של ההסתה; זהו גם יום שחייבים לזעוק בו שמאז נרצח רבין השבטיות בחברה הישראלית רק הלכה והתעצמה וכי לאחר שנה כה קשה מבחינת השיח הציבורי והמתקפה על הדמוקרטיה הישראלית עלינו לנצל את היום הזה השנה לחשיבה מחדש על המרקם הישראלי ועל הישראליות. רבין היה מנהיג אהוד בפריפריה, במרכז וברוב חלקי החברה הישראלית. דרכו וחזונו חלחלו לקבוצות רחבות בחברתנו. את ההזדהות וההתחברות הזו מוטל עלינו לבנות מחדש במיוחד נוכח המעשה הנורא שהמטנו עלינו במו ידינו.
בנפשנו הדבר, ואל לנו לתת לרוחות הרעות ולמנהיגים שאינם ראויים להרוס את החלום שנבנה בדם, יזע ודמעות תוך תפילה, תחינה ומעשים נפלאים שיצרו את הבלתי ייאמן – מדינת ישראל, מדינת העם היהודי כולו הפורחת והמשגשגת.
הכותב הוא תא"ל במיל. בעל צל"ש אלוף ששירת כטייס וכמפקד בסיסי חיל האוויר שדה דב ולוד