האם ניתן למצוא מכנה משותף בין בחירתו של דונלד טראמפ כמועמד המפלגה הרפובליקנית בארה"ב ושלטונם הממושך (שהושג בבחירות דמוקרטיות) של ולדימיר פוטין ברוסיה, רג'פ טייפ ארדואן בטורקיה ובנימין נתניהו בישראל? ואיך זה קשור לבחירת הבריטים להתנתק מאירופה ולעלייה של מפלגות הימין ביבשת? הנה נקודת מבט פסיכולוגית על התהליכים הפוליטיים הללו.
המכנה המשותף הרחב ביותר לתהליכים המדוברים הוא בחירות פוליטיות המבוססות על רגשות שליליים של פחד, כעס ותסכול. בכל אחת מהבחירות הפוליטיות הללו ניתן למצוא אלמנטים חזקים של פחד וכעס בתגובה לתהליכים העוברים על המדינה ולאיומים העולים מהם. בין התהליכים המהווים איום על הסדר הקיים ניתן לציין טרור, אי-יציבות פוליטית, גלובליזציה ומצב כלכלי לא יציב, הגירה ושינוי המצב הדמוגרפי, אי צדק-חברתי גדל והולך, קבוצות מיעוט הדורשות עצמאות, איום על הכבוד הלאומי - וזו רק רשימה חלקית. כל אחד מהאיומים הללו יכול להיות מוצג על רצף שנע מ"איום אמיתי" ועד "איום מדומה". כלומר, ניתן לעשות מניפולציות ולהשתמש באיומים כדי להציגם כמסוכנים בצורה קיצונית ולא פרופורציונית (כמו גם להפך), וכך הם יכולים להפוך לכלי השפעה רב כוח בידי מנהיגים ומעצבי דעת קהל.
המנהיגים: "חזקים", נרקיסיסטים ומעוררים פחדים
יותר ויותר מתקבל הרושם כי מנהיגים היודעים לנצל את הרקע של בעיות מורכבות ואיומים המעלים תחושות פחד, כעס ותסכול הם אלה המצליחים לסחוף את ההמונים אחריהם: בארה"ב, טראמפ מבטיח להחזיר את אמריקה לגדולתה, לנצח את הטרור ולחזור לכלכלה הנכונה; בטורקיה, ארדואן מסמן את הכורדים כאויב האולטימטיבי ומבקש להחזיר את המדינה למעמד של מעצמה אזורית ואת החברה לאסלאם "הנכון"; ברוסיה, פוטין מבקש להחזיר את רוסיה לגדולתה כמעצמה עולמית חזקה ולתקן את העוול הנורא של ה"בוגדים שפירקו את ברית המועצות"; ובישראל, נתניהו מציג את האויב האיראני כגורם שמאיים על קיום המדינה ומזהיר מפני "הערבים הנוהרים לקלפיות". מנהיגים אלה, בעלי חוש פוליטי מפותח, יודעים לפרוט על הפחדים והכעסים של חלקים נרחבים בציבור שלהם, ולהופכם לכלי יעיל לצורך קבלת תמיכה פוליטית לגיטימית בבחירות דמוקרטיות.
נראה כי מספר תכונות ומאפיינים אישיותיים הופכים מנהיגים אלה למתאימים במיוחד לנסיבות שתוארו: הם יודעים להופיע היטב בתקשורת; עסוקים מאד בעצמם ובהישגיהם, אותם הם תופסים כיוצאי דופן (או כפי שמכונים בז'רגון הפסיכולוגי - נרקיסיסטים); בעלי תחושה חזקה "שמגיע להם" ו"שהם משהו מיוחד"; חשים שהם מבינים את המציאות ו"רואים למרחוק" טוב מכל הסובבים; בעלי יכולת טובה מאד למניפולציות של אחרים; חסרי מחויבות כלפי שותפים ועוזרים ("השתמש וזרוק" לפי הצורך); בעלי יכולת אמפתית מוגבלת, אם בכלל; חשדנים כלפי הסובבים - בני ברית כיריבים (הן ברמה האישית והן ברמה הפוליטית); עסוקים כל הזמן ברדיפה של יריבים מבית; וחסרי ערכים דמוקרטיים, שכן לגביהם ערכים אלה הם "רע הכרחי" לצורך בחירתם, אך הם עצמם רחוקים מערכים אלה. לצד מאפיינים משותפים אלה, לכל אחד מהמנהיגים הללו יש כמובן גם מאפיינים ספציפיים.
בנוסף לכך, מנהיגים אלה יצרו לעצמם דימוי ציבורי של "אנשים חזקים" שאינם נרתעים מאויביהם ויודעים (או יידעו, במקרה של טראמפ) לעמוד על שלהם ברמה האישית והלאומית, שיודעים לשמור על כבודם ולתקוף ללא רחמים את אויביהם (האמיתיים והמדומים כאחד), שיש להם ראיה כוללת ומרחיקת ראות. הדימוי הציבורי נבנה לאורך זמן וכולל, בין השאר, שימוש נרחב בתקשורת ויצירת תדמיות. תדמית, כידוע, אינה בהכרח תואמת למציאות. לדוגמה, פוטין רוכב על סוס בטבע ללא חולצה; ארדואן יורד במדרגות הארמון הקולוסלי שבנה כשמשני הצדדים חיילים במדים בנוסח תקופות היסטוריות רחוקות; נתניהו נואם בקונגרס ו"מראה" לנשיא האמריקאי, כמו גם "לקהל הביתי", מי כאן החזק.
המונהגים: רוצים תשובות פשוטות ומנהיג שיודע לאן הולכים
יכולתו של מנהיג להשפיע ולהוביל מחייבת שיהיו אנשים רבים שיילכו אחריו ויתמכו בו. המשותף לחברות שבוחרות לתמוך במנהיגים כמו אלה שהוזכרו כאן הוא המציאות המורכבת שבה אין פתרונות פשוטים וברורים בטווח הקצר, קיומם של איומים מסוגים שונים ועתיד לא ברור, רצון של חלק גדול מהמונהגים לתשובות פשוטות וברורות, ומעל לכל - רצון עז למנהיג שיודע איך ולאן הולכים. התוצאה של מציאות זו תורמת לכך שאנשים יבחרו במנהיג "חזק" שיודע לדבר אליהם, שיודע לשים את האצבע על "האשם/ים" לרוב/כל הבעיות, שמבטיח להחזיר להם את הביטחון "כמו שהיה פעם" ולדבר בשפה פשוטה ומובנת. תמיכה זו מקורה, בין השאר, בפחדים וברצון להעניש את מי שהם תופסים כאחראים למצבם.
המסקנה האפשרית והעגומה היא שכל זמן שאין שינוי משמעותי של המציאות, וזו רק הולכת ונהיית מורכבת יותר, גדל הסיכוי שהמונהגים ימשיכו בתמיכתם במנהיג בהשפעת הפחד, הכעס והתסכול בנוסח "עוד מאותו דבר", ללא ניסיון לחפש פתרונות אחרים. מתקבל אם כך פרדוקס לפיו המוני אנשים, במדינות שונות בעולם, בוחרים במנהיג שניתן להעריך במידה רבה של וודאות כי לא ישפר את מצבם, ושלחלק גדול מהבטחותיו אין כיסוי במציאות.
פרופסור שאול קמחי מלמד בחוג לפסיכולוגיה במכללה האקדמית תל חי