כשהייתי קטנה, לא סיפרו לי על "כיפה אדומה" אלא על דם אדום. ולא על "החתול במגפיים" אלא על נאצי אכזר, במגפיים. לא, זה לא היה נראה לי מוזר. השואה הפכה לחלק מחיינו בבית, ואמא שלי דיברה עליה כל הזמן.
השואה הייתה כמו אחותי הקטנה והמפונקת, זו שתמיד מוותרים לה למרות שעשתה מעשים פוגעים וכואבים. אי אפשר היה להסביר לה במה טעתה או ללמדה לקח. שק סבלה היה מלא וגדוש, כך שכל שנותר היה לספוג ולהכיל. כן, כך הייתה השואה, כך הייתה אמא שלי; אחות קטנה שיש לטפל בה, להבין אותה, לחבק.
עם השנים למדתי לסלוח ולהבין. חשתי צורך להתאמץ להיות טובה אף מעבר לכוחותיי ולזכות, אולי, לקבל מילה טובה מאמא. לפעמים אפילו דמיינתי חיבוק ונשיקה שאף פעם לא קיבלתי.
אבל ככל שהתאמצתי, כך התאכזבתי. טוב, רע, מותר ואסור התערבבו זה בזה, ויותר מכך - תמיד ידעתי שאם אהיה בת רעה, אזכה ממנה לכבוד ולהערצה. כי הרי בזכות אותו קצין נאצי ששיחדה בסיגריות - נותרה בחיים. הנאצי הוא המושיע, הוא המציל. מתוך הרוע נולדה מחדש.
מכינה לעצמי חביתה בגיל חמש
אמא שלי הייתה בת 17 כשהתחילה המלחמה. היא שרדה את אושוויץ, ובכל פעם שהגרמנים שלחו את אחותה לילי למשרפות – כי היא הייתה צעירה מדי ולא עברה סלקציה – אמא שלי הגניבה אותה לשורה שלה, וכך הצילה את חייה שלוש פעמים.
עד היום, שמונה שנים לאחר מות אמי אסתר, איני יודעת אם להעריץ אותה על אומץ ליבה ועל כושר ההישרדות שלה, או שמא לשנוא אותה על היחס כלפיי. ואולי מאוחר מדי לדון בכך; שאלה זו נותרה ללא מענה וגורמת לי עד היום לייסורי מצפון.
קורה שלעיתים נדירות מציפים אותי געגועים אליה ואני חשה צורך לחוש בקרבתה. או אז אני צופה בטלוויזיה במאורעות השואה ומלחמת העולם השנייה, ובמיוחד מתמקדת בשלדים שמאחורי גדרות התיל החשמליות. המראות האלה גורמים לי להרגיש בבית. אני מביטה ומתעמקת ומרגישה קרובה לאמא שלי מתמיד.
"אמא, למה את לא מאושרת?"
היום, כשאני נושקת לגיל 60, אני מוצאת את עצמי תוהה מה היה קורה לולא השואה. הרי לולא התרחשה, אמי הייתה יכולה להיות המאושרת באדם: הטבע חנן אותה במראה של פרח מלבלב. היא הייתה חריפה, חכמה ובעלת זיכרון פנומנלי, מושא להערצה מכל הבחינות. לעיתים הייתי מציקה לה בשאלה: מדוע אינך מאושרת? למה את לא מחייכת מכל הלב אף פעם? הרי דבר לא חסר לך - יש לך משפחה לתפארת, בעל שאוהב אותך, ילדים ונכדים מוצלחים.
לא פעם תהיתי האם לנסוע לאושוויץ, לבלוק 8, שם היה הבית של אמי במשך שנה שלמה. האם המסע יהווה עבורי תיקון וסגירת מעגל? האם שם אלמד את אמא שלי טוב יותר? האם כשאריח את ריח הנעליים של האסירים ואגע בקירות, אבין למה כך גדלתי?
לא סיפרתי זאת לאף אחד, אבל מה שבאמת מונע ממני מלבקר שם, הוא הפחד. הפחד להשפיל מבט ולראות פרח עולה מתוך אדמה ספוגה בדם, שמביטה עליי ואומרת – "סליחה. אני מבקשת ממך סליחה. פרחתי מתוך השאול, כיסיתי את אדמת הדמים הזו במרבד ירוק , פורח ורענן. הטבע והרצון לשרוד חזקים ממני, הגשם מחייה אותי, השמש מחממת ומאירה במלוא הדרה, ואני אמשיך לצמוח ולפרוח למרות הכל, כי הכל מאחוריי!'
כמה חבל שאלו לא היו מילותיה של אמי.