הרבה דברים אפשר לומר על נקודת מבטם של אחינו גיבורי המזוזה, לרוב יהיה זה בגנות השקפתם המיושנת לשיטתנו ובעיקר על האופנה החדשה/ישנה של ההערצה העיוורת של אנשי השטריימל כלפי היושב במרומים משל היה ג'סטין ביבר וזאת ע"י ה"בס"ד" שצץ תחת כל עץ רענן ושלטי "כשר למהדרין" המתנוססים ללא בושה כפטריות אחרי הגשם במסעדות הטרף לשעבר.
למרות כל זאת, לא נוכל לקחת מאוהביו ושומרי מצוותיו את הזיקה שלהם לזיכרון. לא חשוב אם מדובר במאורע אזוטרי וחסר חשיבות כמו "מחצית השקל" (מתערב אתכם שלחופשיים שבינינו אין מושג מה זה אומר), או באירוע מכונן כמו תשעה באב. הם יציינו ויצומו, יתאבלו, יקראו, ילמדו ויקפידו קלה כבחמורה בקיום כל אחד מטקסי היום.
במשך אלפי שנים הם בוכים בדמעות (אמיתיות לחלוטין, אגב) על אבדן החיים, על אבדן הדרך, על קטיעת החיים כפי שהיו "כשהיה פה שמח" לפני החורבן. רבים מתבלבלים וחושבים שתשעה באב נועד לזכור את בית המקדש ואת הכמיהה לבנייתו המחודשת, כשלמעשה יום זה אינו דתי כלל, אלא אזרחי ומטרתו היא "לזכור את ההולכים", את אלה שנרצחו ונטבחו במיתות שונות ומשונות על ידי הכובש הזר.
בין יום הזיכרון לרצח רבין ליום השואה
יתרה מכך, גם אם ישנו חלק הבוכה על הבית שחרב, גם הוא ראוי לכל שבח, שכן ניתן רק לדמיין עד כמה קשה לשמר זיכרון כה רחוק, ועד כמה מורכב לשכנע רבבות במשך כל כך הרבה שנים להתגעגע למשהו שאינו מוחשי ושלא הכירוהו.
ובעצם, למה ללכת רחוק? תראו מה הזמן עשה לזיכרון של רצח ראש הממשלה, יצחק רבין. בשבוע הראשון המדינה (לפחות השפויים שבה) הייתה בעצב עמוק וחווינו כעם אבדן עצום שלא היה כמותו, לאחר כחודש חזרנו לעצמנו אך נשבענו לא לשכוח, התחלנו בטקסי זיכרון, חוקקנו חוק יום זיכרון ממלכתי, לימדנו את ילדינו אודות האיש ופועלו. כל בית-ספר, בית חולים, כביש, כיכר וכדו' שנחנכו זכו להיקרא בשמו ואף הוספנו והגענו לעצרת המרכזית.
קצת התגאינו בעצמנו שאנחנו יודעים לתפעל זיכרון חילוני שאינו קשור בממסד הדתי. כשעבר עשור מהירצחו התחלנו לזלזל. פתאום החלו להישמע קולות לביטול העצרת, מספר המשתתפים הצטמצם משמעותית, לפתע גשרים נקראו גם בשמות אחרים והכי חשוב, מערכת החינוך החלה להתעלם מיום הזיכרון. ניתן לראות את התמורה שחלה ביחס שלנו ליום הזיכרון גם דרך המסך. בשנים הראשונות שידורי הטלוויזיה הוקדשו כולם ליום הזיכרון, אך היום בקושי שעה קלה מוקדשת לזכרו וגם היא מתוקף חובה ומצפון שחש ערוץ האגרה.
המקרה של יום הזיכרון החילוני לראש הממשלה המנוח שהלך והתמסמס הוא רק דוגמה אחת לאי היכולת שלנו, הציבור החופשי לזכור לאורך זמן, גם יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל אינו מקודש כמו פעם (ע"ע טקסי זיכרון "אלטרנטיביים"), ישנה תחושה שמה שמצריך מאתנו החילוניים זיכרון לאורך זמן חומק מבין אצבעותינו.
אל לכם לטעות, לא יוצאת מכאן בקשה נרגשת לצום או קריאה לרשויות לאכוף את איסור תשמיש המיטה, אך כן יש פה עידוד למחשבה על היום הזה, על העבר שלנו, על איך מצליחים לתפעל זיכרון קולקטיבי ועל איך היינו רוצים שהעתיד שלנו ייראה.
ואם אנחנו כבר כנים, עם יד על הלב, כמה מאתנו מתרעמים על כך ש"אין מה לראות ביום השואה", במקום לקחת חלק בזיכרון. ניתן לומר בוודאות שבעוד מאתיים שנה יהיו חובשי כיפות שיציינו את יום הזיכרון לשואת העם היהודי, לנו נותר רק לקוות שיהיה מי שיזכור גם מחוץ לכותלי בית הכנסת.
רונן אליאס הוא דתי לאומי בעברו, בוגר מערכת החינוך הציונית דתית