בסיכומו של דבר תוצאות הבחירות הוכיחו כי ארצות הברית של שנת 2012 היא מדינה מפולגת שמחולקת לשתי קבוצות חברתיות ודמוגרפיות ברורות: הצעירים והמיעוטים שהעניקו את הניצחון לדמוקרטים מחד – הם מייצגים את את שינוי המגמה שחל בחברה האמריקאית בעשורים האחרונים. מצדו השני של המתרס עומדים בוחרים מאוכזבים, לבנים ברובם, אשר תמכו ברומני בכל ליבם והתסכול שלהם מהבחירה באובמה צפוי לתת את אותותיו בשיח הפוליטי בכל יום ויום עד לבחירות הבאות.
הכלכלה מעל הכל אך החזונות שונים לחלוטין
בבחירה שבין אובמה לרומני, עמדה על הפרק בראש ובראשונה הכלכלה האמריקנית. כל אחד מהמועמדים הציג לציבור חזון שונה לחלוטין בדבר האופן בו נכון יהיה להוציא את המשק מהמשבר: אובמה הציג חזון שדוגל בהתערבות ממשלתית גדולה ביותר ובדאגה לשכבות החלשות, אלו שידם אינה משגת – כפי שהדבר בא לידי ביטוי למשל ברפורמת הבריאות שהעביר הנשיא.
במחנה הרפובליקני מנגד, דיברו על חשיבותו החיונית של צמצום המעורבות הממשלתית בכלכלה והתייחסו בהרחבה לחוב הלאומי התופח של ארצות הברית אשר גדל בארבע השנים האחרונות למימדים אסטרונומיים של מעל 16 טריליון דולרים. לדידם, התפיסה הדמוקרטית מוטעית מיסודה משום שהיא מייצרת בירוקרטיה מסואבת וחסרת תכלית שמעניקה לממשל כוח רב מדי. לשיטתם, האזרחים יודעים טוב יותר מהממשל לאן כדאי לנתב את כספי המיסים שלהם.
למען הסר ספק, בבחירות הללו ההתלהבות במחנה הכחול הייתה פחותה מזו שהייתה מנת חלקו לפני ארבע שנים. חלק גדול מהאנשים שבחרו באובמה בפעם הקודמת, התאכזבו מתפקודו, ונדמה היה שההתלהבות עברה דווקא למחנה היריב שראה בבחירות הללו את ההזדמנות להחזיר עטרה ליושנה.
עם זאת, אובמה רשם שני הישגים שקשה היה להתווכח עמם: חיסולו של בן לאדן ושיקום יחסי של הכלכלה האמריקנית, בדגש ברור על המילה יחסי, וזאת בהשוואה למצב בו קיבל את המשק עם כניסתו לתפקיד. כל זאת לצד סיום המלחמה בעירק, קביעת תאריך יעד לסיום המערכה באפגניסטן ורפורמת הבריאות השנויה במחלוקת, אך גם כזו שלא ניתן לזלזל בהשפעתה האלקטורלית.
חשבון הנפש של המחנה האדום
בניגוד לאובמה, אשר הצטייר בעיני הבוחרים כאדם נגיש, אותנטי ומזמין (וזאת על אף היותו אדם מופנם לכשעצמו), הרי שחלק לא מבוטל מההפסד הרפובליקני קשור במישרין לתדמית המתנשאת והמנוכרת של רומני אשר הצטייר כאדם שלא הצליח להעביר לבוחרים את המסר שהצליח להעביר בוש כל כך טוב לפני 12 ואף 8 שנים: אני אחד מכם. ראוי להזכיר שגם משפחתו של בוש נמנתה מאז ומתמיד על האליטה האמריקנית.
הדברים צריכים להיאמר באופן ברור: בעולם שבו אנו חיים ועם שנת 2013 שעומדת בפתח, טענות מופרכות המטילות ספק בזכותה של האישה על גופה, ואף רומזות כי כניסה להריון כתוצאה ממעשה אונס הוא רצון האל – מייצרות אנטגוניזם בקנה מידה עצום, כזה שגם רומני המתון יחסית התקשה להתמודד עמו. ברור שגם מבחינת המצביעים הרפובליקנים עצמם – רומני היה רחוק מלשקף את דמות המועמד האולטימטיבי.
בין וושינגטון לירושלים
ראשית, אני מציע שכולנו ננפץ פעם אחת ולתמיד את המיתוס שסובב את הקול היהודי בארצות הברית: ישראל לא נמצאת בראש מעייניו של המצביע היהודי הממוצע. הדבר לא מפתיע נוכח העובדה שמדובר באזרחים אמריקנים שמתעניינים בראש ובראשונה בענייני פנים ובוודאי שקודם כל ולפני הכל בכלכלה.
הנתונים אינם מטעים: בין 65% ל-70% מהמצביעים היהודים הלכו עם אובמה. הם הלכו אתו בגלל התפיסה הכלכלית שלו, אך גם בגלל שהם יודעים שמבחינה עובדתית שיתוף הפעולה הצבאי-מדיני-דיפלומטי בין ארצות הברית לישראל בתקופתו של אובמה – רק הלך וגבר. גם בנימין נתניהו לא יוכל להתווכח עם הקביעה הזו.
המחלוקת של בנימין נתניהו עם אובמה היא לא טקטית כי אם אסטרטגית במהותה: ראש הממשלה סבור שהנשיא החדש-ישן של ארצות הברית פשוט לא מבין את האתגרים בעת הזו – בין אם מדובר בזירה האיראנית או בזו הפלסטינית. אין זה סוד שנתניהו תמך לכל אורך הדרך ברומני ואין לי ספק שיבוא גם היום בו ההימור הזה יתן את אותותיו בדינמיקה ביניהם.
הפרדוקס הגדול בהקשר הזה נעוץ דווקא בעובדה שבחירתו המחודשת של אובמה דווקא מסייעת לנתניהו בכל הנוגע לתקיפה פוטנציאלית באיראן, וזאת משום שבחירה ברומני הייתה מרחיקה שיתוף פעולה מסוג זה. נשיא חדש לא יכול להרשות לעצמו לתקוף מדינה מספר חודשים לאחר שייכנס לתפקידו – קרי, בדד-ליין שהציב נתניהו – אביב 2013.
ולבסוף, כעת, לאחר הבחירה הסופית באובמה, תעלה סוגיית היחסים בין ישראל לארצות הברית ביתר שאת על סדר היום גם בבחירות שלנו. כך למשל, לא מן הנמנע כי אהוד אולמרט וגם ציפי לבני שהרבו לתקוף לאחרונה את בנימין נתניהו בריש גלי, יודיעו על חזרתם לזירה הפוליטית כבר בשבוע הקרוב וידגישו כי רק הם, ולא נתניהו, יוכלו לעבוד בצורה מסודרת עם נשיא נבחר. לא בטוח שזה יספיק מבחינתם – אבל משעמם בטח לא יהיה כאן.
את הבחירות הללו אפשר לסכם גם במשפט אחד: האכזבה מתפקודו של אובמה בשנים האחרונות ברורה, אך גם היא לא הספיקה על מנת לשכנע את הציבור להמר על המתחרה היריב. נתראה בעוד ארבע שנים.