בעוד שמדבריו של הנשיא ריבלין עולה איזו דאגה כנה ואמיתית לרעיונות דמוקרטיים של שמירה על כבודו וזכויותיו של האזרח, הרי שמבין השיטין של דברי השר לשעבר סער (ובמובן מסוים, אפילו מתגובתו של ראש המחנה הציוני יצחק הרצוג) עולה בעיקר דאגה לתדמיתה של מדינת ישראל. כלומר, העניין החשוב באמת הוא לא השפלת הפלסטינים והפיכת חייהם עוד יותר בלתי נסבלים ממה שהם ממילא,. העניין החשוב הוא התדמית, האימג', ה'לוק' של מדינת ישראל. לא המציאות הקשה והבלתי אפשרית של הכיבוש היא החשובה, אלא דווקא הפסאדה הריקה - העמדת הפנים של מדינת ישראל כאילו היא מדינה מערבית, דמוקרטית ומתקדמת, ולא מדינה כובשת המתעמרת במיליוני אנשים רק בגלל שיוכם הלאומי. אפשר להבין מכך שבעולם מקביל ו"אידיאלי" לישראל – כזה שבו לא הייתה תקשורת ודעת קהל בינלאומית עוינת, ואף אחד לא היה יודע על ההחלטה להפריד בין אנשים על סמך שיוך אתני-דתי – בעולם כזה, לאיש לא היה אכפת.
אני מתנגד להחלטה להקפיא את ההפרדה. מובן שאני מתנגד בתוקף לרעיון העוועים הנורא של אוטובוסים נפרדים לערבים ויהודים, שהאסוציאציות ההיסטוריות שלו מעוררות בי חלחלה. אבל יש ברעיון ההפרדה גם מידה מסוימת של כנות: כך, בעצם, מדינת ישראל מודה במשטר דמוי האפרטהייד שהיא משליטה בשטחים הכבושים (ואני אומר "דמוי אפרטהייד", כי הוא עדיין לא אפרטהייד גמור, ויש הבדל בין דרום אפריקה של אז לישראל של היום, אבל המרחק הזה הולך ומתקצר).
ישראל אוהבת ללכת עם ולהרגיש בלי. מצד אחד אנחנו מתחזקים כיבוש שנמשך כמעט 50 שנה ומדיניות גזענית של איפה ואיפה לאזרחים בתוך מדינת ישראל עצמה (ערבים, פליטים אפריקאים, יהודים אתיופים וחרדים תמיד יהיו כשידם על התחתונה); מצד שני אנחנו משקרים לעצמנו, ולכל העולם, כשאנחנו מציגים את עצמנו כמדינה בסדר גמור, אחלה כזאתי, סחבקית כזאתי, שלא באמת מתכוונת לעוולות שהיא עושה.
המנהיג המוסלמי האמריקאי השחור מלקולם אקס אמר פעם ש"דרום אפריקה מטיפה להפרדה ומקיימת את ההפרדה. ארצות הברית מטיפה לאינטגרציה ומקיימת את האפליה... יש לי יותר כבוד לאדם שאומר לי איפה הוא עומד, גם אם הוא טועה, מאשר אחד שבא כמו מלאך אבל הוא בעצם השטן".
ניתן בקלות לתרגם את דבריו של אקס למציאות הישראלית העכשווית. גם אני מעדיף ישראל שמודה בעוולות שלה וחושפת בפני העולם את פרצופה האמיתי מאשר ישראל של סטנדרטים כפולים. אם אתם רוצים כיבוש ושלטון דמוי-אפרטהייד על הפלסטינים, לכו עם זה עד הסוף.