שנים חיכינו לדירה, אבל כבר לא יכולנו עוד. ביוני 2008 נכנסנו באישון לילה אל הבית הנטוש, שש נפשות – ארבעה ילדים, שלושה מהם חולים, שני הבנים הקטנים סובלים מאפילפסיה קשה. חשמל לא היה, הגג דלף, הרצפה הייתה מלאה בורות. הדירה נראתה כמו אורווה. לפני שנכנסנו עמד הבית נטוש ושימש מרכז סמים לנרקומנים של השכונה. כמו שאר הדירות הנטושות של עמידר, גם הבית הזה היה עומד ריק ונרקב עוד שנים בלי שיועבר לזכאי הדיור הציבורי שממתינים לקורת גג. ואכן, ברגע שהדירה הייתה ראויה למגורים – התחלנו לקבל צווי פינוי.
בצו הפינוי האחרון שקיבלנו, התקבצו 30 פעילים מבאר שבע ומהמרכז, כדי לחסום בגופם את כוחות הפינוי, שהעדיפו לא להגיע בגלל ההתעניינות התקשורתית. באותו היום התבשרנו שאנחנו מקבלים את הבית, אך לא בזאת תמו ייסורינו. בתקופת החורף דולפים מים דרך הגג, והאסבסט, שעמידר התחייבה להחליפו בכל דירותיה, מחריף את מחלת העור של בתי ואת תכיפות התקפי האפילפסיה של הבנים הקטנים. חולדות ועכברים חודרים לבית ולמערכת הביוב, והבית למעשה מופרד לשני חלקים בגלל חור גדול בגג. עמידר לא רק שאינה דואגת לשיפוצים – היא מאיימת עתה בצו הריסה בטענה של בנייה לא חוקית!
לאחר מאבק של ארבע שנים, ולאחר שעמידר כבר אישרה את קבלת הבית, היא מאיימת להרוס אותו. היכן יישנו ארבעה ילדים חולים, שניים מהם חולים מאוד ובסיכון גבוה? היכן שישנו לפני שפלשנו – ברחוב, או אצל קרובי משפחה.
עמידר אינה ממלאת את תפקידה
בחצי השנה האחרונה צפינו, נפגעי ופעילי הדיור הציבורי בבאר שבע, בעשרות משפחות נזרקות לרחוב מדי שבוע. ניסינו למנוע את הפינויים ולדווח. ניסינו ליידע את הציבור שעמידר משקיעה יותר בפינוי משפחות, מאשר באכלוס ובשיפוץ דירות קיימות. עכשיו אנחנו כבר לא יכולים יותר. צווי פינוי גמישים, בהם מותר לפנות משפחות בכל רגע במשך שלושים עד תשעים יום, הולכים ומתרבים. עמידר הכריזה מלחמה.
אפשר לקרוא לנו פולשים, להאשים אותנו שעשינו עברה. אבל איך אפשר להאשים אם שאינה מצליחה להאכיל את ילדיה, ובוחרת לפלוש לבית ולו רק כדי שלילדיה לא יישנו ברחוב? המדינה אינה ממלאת את אחריותה בדאגה למוחלשים, ומנגד, המשפחות עוברות על החוק מתוך ייאוש. לולא התערבות מבקר המדינה ב-2009, היו עומדות כיום מעל ל-100 דירות ריקות בבאר שבע. עמידר במשך שנים אינה ממלאת את תפקידה, אינה מאכלסת או משקמת את הדירות, כשם שהיא מזניחה את שיפוצן של אלו המאוכלסות. היא מוכרת את נכסיה ומתכוננת להפרטה. בינתיים, נתמכיה הם שמשלמים את המחיר, ממתינים בסבלנות לדירה במשך שנים, או שעושים מעשה.
המשפחות, מצדן, מכריזות מלחמה. הן פולשות לבתים, מלחימות צירים לדלתות ומתייצבות מול המשטרה בפינויים. אלה אנשים אמיצים שנלחמים על הזכות לחיות בכבוד. המצוקה שמובילה אדם לפלוש לבית נטוש ולהתמודד עם חרב הפינוי מעל ראשו, תוך סיכון שלו ושל ילדיו, היא אינה אמתלה לפשע; היא בחירה בין קורת גג לבין שינה ברחוב. השאלה הנכונה אינה כיצד לטפל בפולשים; השאלה היא אלו כוחות מלמעלה דוחפים כל כך הרבה נשים ומשפחות לעבור על החוק, ולפלוש לדירות עמידר. השאלה האמיתית היא מדוע מערכת הדיור הציבורי, בניגוד לכל מדינה אחרת בעולם, לא רק שאינה ממלאת את תפקידה, אלא מתעללת בנתמכיה.
הכותבים הם פעילים בקבוצת הדיור הציבורי בבאר שבע