השתתפות נשיא גרמניה בטקס יום השואה – מעמד מביש

בטקס הנעילה ליום השואה בבית לוחמי הגטאות שנערך שלשום, נפל דבר שלא היה כמותו לפניו. נשיא גרמניה לשעבר יואכים גאוק, בעל תפקיד רשמי בגרמניה ונציג העם הגרמני, הוזמן לשאת דברים.

שאלת היחסים עם גרמניה היא שאלה מכוננת בחברה הישראלית. מערכת היחסים עם גרמניה היא נושא טעון שעורר בעבר סערה רבתי ודיון ציבורי נרחב בעם היהודי ובחברה הישראלית פעם אחר פעם - מהפגנות השילומים, דרך כינון היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה בשנת 1965 (הדיון שנערך בכנסת מחזיק 28 עמודים) ועד היום. למרות המטען הכבד הזה, לא התקיים דיון ציבורי בנושא הנאום בטקס, ונשיא גרמניה הוזמן לשאת דברים בהיחבא, מבלי להודיע מראש למשתתפים.

בשנת 1943, עת הגיעו אל היישוב היהודי בארץ הידיעות על גודלו של האסון באירופה, פירסם  המשורר אברהם שלונסקי את השיר "נדר". המילים "על דעת עיני שראו את השכול" שכתב שלונסקי מפנות אותי אל  הרגע שהוא אולי הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי - בתפילת כל נדרי, הנפתחת במילים "על דעת המקום ועל דעת הקהל". בחשבון הנפש השנתי שלנו נדרשת התרת נדרים. בלי זה – חשבון הנפש הוא כמעט בלתי אפשרי.

ואילו אצל שלונסקי, זה לא המקום ולא הקהל, אלא "על דעת עיני". אני ראיתי. אני שמעתי. ועל דעת כל אלה, אני נודר נדר.

ומדוע? כי בחשבון הנפש על השואה, הדברים שונים. לא רק שאנחנו לא מתבקשים להתיר נדרים - אנחנו  נדרשים לנדור נדר חדש-ישן.  לזכור את הכל. לזכור ודבר לא לשכוח. 

והדרישה הזו היא קשה מנשוא. מה זה הכל? את כל הרצח? את כל האימה? את כל הרוצחים? את כל הנרצחים? את הגבורה? את קידוש השם? את הקהילות? את היחידים? את האוניברסליות או הפרטיקולריות?

שורות אלה מבטאות את חד-פעמיותה של השואה, ומתוכן נגזר גם היחס המיוחד לגרמניה ולעם הגרמני כמבצעי השואה. זה לא רק עניין רגשי - זהו עניין של הבנת ייחודיותה של השואה.

הנשיא הגרמני הוזמן מבלי שאפילו התקיים דיון בקרב חברי הוועד המנהל של בית לוחמי הגטאות, ובטח שלא דיון ציבורי. לכן גם הסתירו את העובדה שהוא ידבר על הבמה – החלטה תקדימית כזו בוודאי לא הייתה עוברת בשקט.

הגעתי שלשום לטקס, ביחד עם חבריי לתנועת דרור ישראל והנוער העובד והלומד, במחאה שקטה – עם מדבקה על כיס החולצה, מדבקה קטנה עם שירו של שלונסקי. לא בגלל שצריך להחרים את גרמניה –  אינני בעד החרמה של גרמניה – אלא מכיוון שיש קווים אדומים שלא עוברים. קימת הקהל לכבוד נשיא גרמניה לשעבר בטקס הנעילה של יום השואה והגבורה הממלכתי, וההתכנסות ביחד תחת אמירתו "כולנו קורבנות הנאציזם", היא מבישה. בכך שאיפשרו מעמד זה, אני חש כי אנשי בית לוחמי הגטאות רימו אותי ופגעו ביום האחד בלוח השנה הישראלי שמוקדש לזיכרון השואה.

הרצון "להיות ככל העמים" נטוע בעם היהודי מראשית ימיו. את הדבר הזה זיהו גם מייסדי הבית. כשהועלה בפני אנטק צוקרמן, סגן מפקד מרד גטו ורשה, סוגיית הנורמליזציה והלחץ "לתיקון" עם הגרמנים הרעים קולו ואמר כי "כל עוד אני חי - לא יקום ולא יהיה".

אנטק כבר איננו, ומה שאז אינו מה שעכשיו. אך האם עלינו לוותר על צוואתו מהר כל כך?  לא, בטח לא בטקס רשמי ביום השואה עם מקום של כבוד לנציג העם הגרמני.

החברה הגרמנית צריכה לקחת אחריות על המעשים שלה לדורי דורות, בלי תאריך תפוגה. איפה שזה לא קורה  - יש שכחה ונפתח הפתח להיסטוריה שתחזור על עצמה. על ממשלת ישראל והאנשים שאמורים להיות מופקדים על הזיכרון לוודא שאין סליחה ואין כפרה בשם העם שלי. עליהם לוודא שאיש בגרמניה לא חושב שהעם היהודי מחל לעם הגרמני.

מעמד הסליחה שיצרו מארגני הטקס הוא כתם לבית לוחמי הגטאות. טשטוש זיכרון מייסדיו הוא טעות היסטורית שעלולה לפגוע בזיכרון השואה כולה.

הכותב הוא רכז מרכז ההדרכה "המעורר" וחבר תנועת דרור ישראל