מאז שהתגלע המשבר עם טורקיה סביב המאווי מרמרה, התפתחו בישראל שתי גישות באשר לעמדה שעל המדינה לנקוט. בגישה הראשונה, שניתן לכנותה כגישה רגשית ואפילו רגשנית, עניין הכבוד תפס מקום מרכזי, עד כדי כך שהפך לערך אסטרטגי העומד בפני עצמו. על המסד של הכבוד נוספה רציונליזציה שאומרת שהשינוי בטורקיה הוא אסטרטגי, שראש ממשלת טורקיה ארדואן הפך את ישראל לכלי יעיל לקידום מעמדו בטורקיה ובעולם הערבי והאסלאמי, ושלמעשיה ומהלכיה של ישראל אין חלק בהידרדרות היחסים. לפי גישה זו, התנצלות של ישראל תתפרש כסימן של חולשה ותציג אותה באור שלילי בעיני המדינות הערביות הסובבות אותה, לא כל שכן בעיני טורקיה עצמה. עם הזמן גישה זו הפכה לגישה הדומיננטית שמקיפה פוליטיקאים, חוקרים וחלק גדול מהעם.
את הגישה השנייה, גישת המיעוט, אפשר לראות כגישה שכלתנית יותר, שאיננה מונעת משיקולים של כבוד ויוקרה כי אם מניתוח קר ושקול של המשבר והדרך הטובה ביותר לנסות להתגבר עליו. גישה זו, שכותבת שורות אלה נמנית עליה, גורסת שכל הטיעונים שהוזכרו לעיל אמנם נכונים, אבל אסור להפוך אותם לכלי פוליטי ולעילה לשיתוק של כל מהלך ועשייה שלנו. עניין הכבוד חשוב, אבל אסור להפוך אותו לערך אסטרטגי, מה גם שישראל פגעה לא אחת בכבודה של טורקיה.
אבל השאלה העומדת כיום על הפרק היא לא אם אפשר לשקם את היחסים האסטרטגיים שהתקיימו בינינו לבין טורקיה בשנות התשעים, אלא כיצד ניתן למזער את הנזקים. בקשת הסליחה, לו הייתה נעשית מיד אחרי אירועי המשט או אפילו לפני פרסום דו"ח פאלמר, הייתה מונעת היסחפות טורקים רבים יותר ויותר אחרי ארדואן והשיח המתלהם שלו כלפי ישראל. למעשה, אחרי שנשפך דם באירוע ההוא גם האופוזיציה וגם טורקים מתונים יותר מתקשים יותר ויותר להתנגד לגישתו של ארדואן, כי כל התנגדות כזאת יכולה להתפרש בציבור הטורקי כצעד בלתי פטריוטי בעליל.
ארדואן מרגיש ומתנהג כחיה פצועה
באי קבלת הצעת הפשרה בינינו לבין טורקיה כפי שגובשה לפני פרסום הדו"ח, ישראל שיחקה לידיו של ארדואן. במהלכים שנקט בימים האחרונים, הוא הציב את עצמו בשנית כגיבור הקורא תגר על המדינה היהודית ומשדרג את מעמדו למעמד של מנהיג של העולם הערבי והאסלאמי, ואת זו של טורקיה למעמד של מעצמה חזקה שאין שני לה באזור. הטיעון שאומר שכל מה שלא תעשה ישראל לא ישנה דבר הוא מופרך. כך גם ההתנערות מכל אחריות מצדה של ישראל לדרדור היחסים והטלת כל האחריות על הצד הטורקי לבדו. ראוי לזכור שארדואן עצמו ביקר בישראל, היה לו קו אדום עם ראש הממשלה שלנו ואף ניסה לתווך בינינו לבין סוריה.
מצד שני, ראוי לציין שישראל עשתה לא מעט שגיאות טקטיות שזירזו את דרדור היחסים. זה התחיל בכך שגם אחרי שפתחנו במבצע עופרת יצוקה ראש הממשלה אהוד אולמרט לא הכניס את מקורבו ארדואן בסוד העניינים, נמשך עם הושבת השגריר הטורקי על כיסא נמוך והגיע לשיא עם העמדה הנוקשה למהלך הפישור בעניין המשט. בעקבות פרסום דו"ח פאלמר, שהטיל את האחריות למשבר המשט גם על טורקיה, ארדואן חש ומתנהג כחיה פצועה הפוגעת בכל מה שעומד על דרכה.
עם כל ההתפתחויות הללו, ישראל חייבת להתעשת ולפעול בשכל. אסור לנו להוסיף להפוך את טורקיה לאויב מספר אחת שלנו, במיוחד במצב של חוסר יציבות והתהפוכות הגדולות הפוקדות את האזור, וכאשר השאלה הפלסטינית עומדת כפצצה לפתחנו. על ישראל לדאוג יותר לאינטרסים העליונים שלה מאשר לענייני כבוד. יש עוד דרך לרדת מהסולם, ולו לפחות בשלב אחד.
פרופסור עפרה בנג'ו היא חוקרת במרכז משה דיין, אוניברסיטת תל-אביב