הכאב הוא קודם לכל על לכתו של חבר. לא רק חבר לדרך, אלא חבר אישי. חבר ציני ומחוספס לעתים, אבל חבר אמת שידע גם להראות זאת בעת הצורך.
יוסי שריד היה אותו אדם כחבר וכפוליטיקאי, ואומרים שבין פוליטיקאים זה דבר די נדיר. אחד הרגעים שהמחישו זאת יותר מכל היה כאשר התעקש לא להיות שותף, ולו בהעלמת עין, לשחיתויות במשרד החינוך במסגרתן הועברו כספים באופן לא חוקי למוסדות חרדיים, עד כדי כך שהתפטר מתפקידו, ועמו התפטרנו מממשלת ברק גם רן כהן ואני. למחרת ההודעה הגיעו אליו ראשי ערים מן הפריפריה שבתקופת כהונתו הקצרה כשר זכו לטיפול יסודי ונחוש כפי שלא זכו לו מעולם. הם תבעו ממנו לא להתפטר, ויוסי התרגש עד דמעות. בקול חנוק ענה להם: "אם אני אתחיל לזייף, איך אני אוכל להיות מחנך?". שריד היה אותו אדם כפוליטיקאי וכמחנך.
פגישותיי הראשונות עם שריד היו בימי הקמת ממשלת האחדות של פרס ושמיר ב-1984. ראשי מפ"ם יאיר צבן, אלעזר גרנות, אליעזר רונן ואני הובלנו את פירוק המערך וחיפשנו שותפים פוליטיים נוספים. יוסי שריד, שהיה חבר כנסת במפלגת העבודה (ורבים במפלגה ראו בו את מנהיגה העתידי), לא היה יכול גם הוא לסבול את מהלך הקמת ממשלת האחדות והצטרף אלינו. התפעלתי מהחדות, מהעוצמה ומהביטחון שבו ניסח את דבריו. מאז המשיך קשר יומיומי שהשתרע על פני 30 שנים.
ב-15 השנים האחרונות יש בינינו שותפות שאני ספק אם קרתה אי פעם בפוליטיקה הישראלית. היא אולי אנקדוטה, אבל היא אומרת לא מעט על האדם והחבר יוסי שריד. כשמרצ נחלה מפלה בבחירות, ושנינו לקחנו על עצמנו את הצורך להתמודד עם מצבה הכלכלי הקשה של המפלגה, החלטנו לחלוק ביננו עוזרת פרלמנטרית אחת. דקלה אברג'יל, שהסידור הזה היה תלוי גם באופייה המיוחד, הייתה משך שנים "משרתתם של שני אדונים". שני אדונים תובעניים, שגם ידעו לעתים לריב ביניהם, אבל ידעו תמיד להתייחס אחד לשני - ולצלע השלישית בשותפות הזו - כבני אדם.
כן, שריד היה אדם בוטה. הבוטות שלו לעתים לא נעמה לאנשים. היו שחשבו שיש בה סוג של התייפייפות, אך לא כן היא. שפתו המושחזת הייתה דרכו לבטא את עצמו בצורה המדויקת ביותר, להיות חד וברור ככל האפשר, לא לעשות שום הנחות למציאות ולחומרת המצב. לא אחת ראיתיו כותב נאומים, מקריא אותם לעצמו, חוזר ומתקן ומקריא שוב. היה בזה כבוד לשפה שבא לידי ביטוי בעברית המשובחת שלו, אבל היה בזה גם כבוד לשומעיו, שזכאים לשמוע את האמת כולה בצורה החריפה ביותר. זה היה השיח שהזמין אותם אליו.
שריד היה מוכן לשלם מחירים אישיים לא קלים על עמדותיו הברורות והבלתי מתפשרות. לעתים היה נראה שהוא כמעט רוצה לשלם את המחירים האלה. זו הייתה דרכו לדעת שהוא נאמן בצורה מוחלטת לדברים שהוא מאמין בהם ושאותם הוא מטיף לאחרים.
הוא לא היה איש של אמונה אחת. שנינו גדלנו בדור שהאמין בתפיסת עולם כוללת, במצפן ערכי אחד שמכוון את עמדותינו ומעשינו בנושאים השונים. גם כשהדבר דרש ריבים בתוך המפלגה, הוא לא הסכים לקבל עמדות שקראו לנו להדגיש פחות את הצד המדיני ויותר את הצד החברתי, לוותר קצת בנושאי דת ומדינה כדי לקדם נושאי זכויות אדם. הוא היה נחוש להעמיד בפני החברה הישראלית תמונה שלמה של החברה הצודקת שאנחנו יכולים וצריכים להיות. אין צורך לומר שזו הייתה חברה מאוד מאוד שונה מזו שההנהגה הנוכחית מובילה אותנו אליה היום. חברה שהיינו יכולים להיות גאים בה. חברה שעד יומו האחרון יוסי ניסה לעורר אותנו להתקדם לעברה.
לכתו של יוסי שריד יוצר חלל ענק במאבק לישראל צודקת. מי ייתן ונמצא את הכוח לזכור את דבריו ולהקשיב לעומקם לפחות אחרי מותו.
חיים אורון שימש כחבר כנסת וכשר מטעם מרצ