באופן כללי, אני לא חובב גדול של הפגנות. לא נשארתי הרבה זמן בהפגנה אתמול. כמות האנשים הגדולה שהגיעה להפגנה הלחיצה אותי – אני לא מרגיש כל-כך נוח בחברת אנשים גם במספרים קטנים, ועל אחת כמה וכמה כשאני מוקף בכמה אלפים מהם. חשבתי שחבל שהאזהרה שהופיעה בדף הפייסבוק של אנונימוס, שלא להביא כלבים להפגנה משום שהצפיפות, הרעב וההמולה עלולים לבלבל ולהלחיץ אותם, לא הוסיפה שהדבר עלול להיות תקף גם לגבי בני-אדם מסוימים, כמוני. בסתר לבי, אני מתגעגע לימים הטובים שבהם זכויות בעלי-חיים היה נושא שעניין רק בודדים, ואם התארגנה הפגנה למען בעלי-חיים הייתי יכול לסמוך בלב שקט על כך שלא יגיעו אליה כמה עשרות אנשים. אבל דברים השתנו מאז. בעידן הפייסבוק והיוטיוב, קל מאוד להפיץ רעיונות חדשים, וקל יותר מאי-פעם לארגן אלפי אנשים להתאחד למען מטרה משותפת.
וכאן בדיוק טמונה החשיבות של ההפגנה שהתקיימה אתמול, ושל הפגנות נוספות מסוגה: הן מראות עד כמה התנועה לזכויות בעלי-חיים הפכה להיות כוח גדול ומשמעותי בשנים האחרונות. זה, כשלעצמו, דבר בעל חשיבות, שבשבילו היה שווה לצאת ולהפגין.
נכון, אני לא מצפה שהפגנה בדרך פלא תהפוך אנשים שלא אכפת להם לאכפתיים יותר. אבל למעשה, חוסר אכפתיות מעולם לא הייתה הבעיה – או לפחות, לא עיקר הבעיה – שהובילה למצב הקשה שבו בעלי-חיים נתונים. הבעיה המרכזית יותר הייתה חוסר הכרה בכוח שלנו להשפיע. רוב האנשים – גם אם אינם צמחונים וטבעונים – לא אדישים להתעללות בבעלי-חיים. הסיבה שלמרות זאת, על-פי רוב, אנשים עומדים מנגד ולא מגיבים לנוכח ההתעללות הקשה בבעלי-חיים בתעשיות הבשר, העוף, הביצים והחלב היא לא בגלל שלא אכפת להם, אלא בגלל שהם לא מניחים בכלל שיש כאן משהו שניתן לעשות כדי לשנות את המצב.
לשכנע את המשוכנעים
הרעיון שבעלי-חיים נועדו להיות כלים בידי האדם לשירות צרכיו מושרש כל-כך עמוד בחברה שלנו, שהוא כבר נתפס כאילו היה חוק-טבע, שכך תמיד היה וכך תמיד יהיה, ושכל ניסיון לשנות אותו הוא בזבוז זמן ומאמצים. הרעיון שאנחנו יכולים לשנות את המצב הזה – שהסיבה שהתעשיות המתעללות הללו קיימות היא בגלל שבני-אדם מוכנים לתת להן להתקיים, ובידינו גם החופש לבחור למנוע את ההתעללות הזו – נשמע מופרך. התנועה לזכויות בעלי-חיים לא נתפסת כגורם משמעותי מספיק כדי להביא לשינוי, גם אם הכוונות שלה נתפסו כראויות וצודקות.
כוח לא טמון במספרים. עצם כך שאלפי אנשים מפגינים למען רעיון משותף לא מיידית מוכיח שהרעיון הזה צודק. אבל הרעיון שיש בעיה באופן שבו החברה שלנו מתייחסת לבעלי-חיים הוא כבר גם ככה צודק, וגם ככה מוסכם אל חלק גדול מהציבור. הסיבה העיקרית לכך שהפוטנציאל המלא של הרעיון לא בא עד כה לידי מימוש, היא שאנחנו מתקשים לזהות את היכולת שלנו להשפיע על המציאות ולשנות אותה. וכאן דווקא יש כוח למספרים: ההפגנה אתמול, בראש ובראשונה, הוכיחה לנו שאנחנו לא לבד. שיש עוד הרבה אנשים נוספים שגם להם אכפת מזכויות בעלי-חיים. המטרה שלי, במידה מסוימת, היא אכן לשכנע את המשוכנעים: לשכנע את האנשים שכבר אכפת להם מבעלי-חיים, שיש טעם באכפתיות הזו.
ההפגנה אתמול הייתה חשובה, בראש ובראשונה, מכיוון שהיא המחישה כי זכויות בעלי-חיים זה כבר לא משהו שניתן לתפוס נושא שוליים, שלא מעניין אף-אחד פרט לקומץ קטן של אנשים שמסורים לנושא – זה משהו שיש בו עניין לכלל הציבור. קיבלנו ראיה לכך שיש ציבור גדול שאכפת לו מבעלי-חיים, גדול מספיק כדי שנאמין שאנחנו יכולים לשנות את העולם. ובעצם, שכבר התחלנו לשנות את העולם. גם אם הדרך שלפנינו היא עדיין דרך ארוכה וקשה, לפחות כבר עלינו על המסלול, ומכאן והלאה, כבר אף-אחד לא ישכנע אותנו שזה בזבוז של מאמצים לשווא להמשיך ולפעול למען זכויות בעלי-חיים.
דדי שי הוא סטודנט לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, פעיל בעמותת אנונימוס, ועורך השבועון "זכויות בעלי-חיים השבוע" של העמותה. בואו לעקוב אחריו גם בפייסבוק