אז מהיום אפשר לחטוף קנס של 250 שקל בעוון רכיבה על מדרכה. ואני אומר - חבל, חבל שמהיום. אם זה היה שלשום, יכולתי לעשות עכשיו את הדבר המצופה מרוכב אופניים ולהיכנס באימא של ההחלטה הזאת. כמו מאות הרוכבים שהפגינו בתל אביב נגד הקנסות החדשים, יכולתי להשמיע את הטיעון המתבקש – רק בהינתן תשתית ראויה של שבילי אופניים יש מה לדבר על קנסות. תנו לנו אלטרנטיבה חוקית ובטוחה לרכיבה בין נהגים – וגרוע מזה, ישראלים – לפני שתיכנסו לנו לכיסים. אבל כאמור, היום זה היום. ואתמול רכבתי במדרחוב של שדרות הנרקיסים ברמת גן, ואישה מבוגרת צעקה עליי "פרא אדם!". ועכשיו אני כבר לא יודע כלום.
פייר, התגובה הראשונה שלי הייתה חיוך. אני בורגני תושב גבעתיים, בן 42 ביום טוב; לשמוע שאני פרא אדם היה כמו הפעם ההיא שהמוכרת בחנות הספרים סירבה להאמין שיש לי ילדה בגיל קריאה. אבל זה גרם לי להרגיש צעיר רק לשנייה, ובשנייה הבאה זה כבר גרם לי להרגיש כמו פיסה מדוושת של זוהמה אנושית.
כן, יש לי נסיבות מקלות: כאמור, זה היה במדרחוב. לא על המדרכה. ורכבתי לאט – האופניים החשמליים שלי מותאמים ממילא לדרישות החוק העדכניות, ככה ש-25 קמ"ש זה מקסימום הפוטנציאל שלהם, אבל זה לא משנה כלום. מבחינתה של הרמת גנית המבועתת ההיא אני חלק מעדר הבהמות שרומס את מדרכות ארצנו, ויכולתי לשמוע מאחורי ה"פרא אדם!" שלה את הסאבטקסט שאני מכיר היטב מזעקות השבר של עצמי: חאלס עם האלימות, חאלס עם הבהמיות. לא עוד אני ואפסי עוד.
אז כן, בוודאי ש-250 שקל זה מוצדק. מוצדקים גם הקנסות הכבדים יותר שחלים מהיום על רוכבי אופניים: עד 1,000 שקל על עברות כמו רכיבה ברמזור אדום או נגד כיוון התנועה, שימוש בטלפון נייד בעת רכיבה והפרעה להולכי רגל במעבר חצייה. כל הדברים האלה מוצדקים מפני שרוכבי האופניים – בעיקר, אבל לא רק, החשמליים – הפכו את המדרכות לשדה קרב, ומשהו צריך להיעשות בקשר לזה.
אבל רגע. האם לא צודקים המפגינים בדרישתם לתשתית טובה יותר של שבילי אופניים? ובכלל, אם חל איסור גורף לרכוב על מדרכות, מה אמורה לעשות בת העשר שלי? לרדת עם האופניים שלה לכביש ופשוט להשתלב בג'ונגל? וכל הורה ששגרת יומו מבוססת על שינוע של ילדיו לבית הספר או לגן כמורכבים על אופניים – חשמליים או אנלוגיים, זאת לא הנקודה – איך בדיוק עליו לנהוג, כלומר לרכוב? לזגזג עם המטען היקר מכל בין עשרת אלפים מניאקים?
זה אפילו יותר מסובך מזה. למשל, ברור שכל רוכב אופניים מייצג מכונית אחת פחות על הכביש, או עוד מושב פנוי באמצעי התחבורה הציבורית. אז למה אנחנו הרוכבים נתפסים כאויבי העם והמדינה - ולראיה מבטי השנאה-אימה וצפירות הסת'לק-תמות שכולנו סופגים על בסיס יומיומי? ובאותה נשימה של אוויר שעדיין אפשר לנשום רק בזכותנו, הרוכבים-שאינם-נוהגים, נכון שאין ראוי יותר לסקילה מבן 17 שמרכיב את החבר המחוצ'קן שלו על האופניים חשמליים שלו בעודו מסמס לחברה שלו על המדרכה של כולנו?
ה"הפרא אדם" ההוא גרם לי להבין במחי שתי מלים שזה מבוי סתום. שמצד אחד אין תשתיות, ומצד שני אי אפשר פשוט לשבת ולחכות עד שיהיו כאלה, מפני שהמצב במדרכות הוא בלתי נסבל כאן ועכשיו; שמצד אחד יש אלף סיבות לעודד רכיבה על אופניים, ומצד שני זה אומר בפועל לעודד אנשים להסתכן ולסכן. בקיצור, השחור והלבן היחידים כאן הם אלה של מעבר החציה.
עכשיו כשאני חושב על זה, בכל זאת יש פתרון אפשרי אחד לסבך הזה של חוקי תעבורה ושרשראות אופניים: אנחנו יכולים להיות בני אדם. הרוכבים יכולים לעלות על המדרכה רק כשאין ברירה ובזהירות הדרושה, הנהגים יכולים לקבל את נוכחותם של הרוכבים, והולכי הרגל יכולים לכבד את שבילי האופניים ולא לנדוד לתוכם בנונשלנטיות מהטעם שבא להם. מה אתם אומרים, ככה לרגל יום העצמאות, שנאסור על פי חוק להיות ערס?