אלה ימי האימה האחרונים. השפיץ של פסגת הפחד. רגעים אחרונים לפני הכרעה. את השבוע הזה אתם מבלים באחת משתי הדרכים: חלקכם מייחלים כבר שתתחיל שנת הלימודים וילדי הקולגות יפסיקו להציף בצווחות את מסדרונות העבודה; רובכם, אלה שמכניסים או מחזירים את הילדים למערכת החינוך, טרודים על מעל הראש. אתם גמורים. לא, לא מחוסרים ברשימת הספרים, גם לא מגודל המחברות. אתם עסוקים בלחזות את העתיד. מלכי השליטה נהייתם, המאסטרים של המציאות.
הווטסאפ מתפקע מהודעות קבוצתיות מבוהלות: "מי מכיר את המורה החדשה המרשעת", "אל תשאלו הילד הנושך מהגן המקביל שובץ בגן שלנו", "מה נעשה עם הסייעת שהיא כבר מבוגרת מדי". קיבלתם את הגן הלא טוב, את המורה שבהריון, את הילד המבאס מהפארק. זה מטריף אתכם. אתם מתייעצים, לא ישנים, מתכננים, מודאגים. הפחד מאי הוודאות מכריח אתכם לפעול.
ואתם פועלים. אתם חובטים והופכים בספר הטלפונים שלכם, מאווררים בלחץ כל קשר שהיה לכם פעם עם מישהו במשרד החינוך, כל בת דודה מדרגה שלישית שעבדה פעם במשרה זמנית בעירייה. אתם מתקשרים, מסמסים, מאווררים חברויות עבר, כותבים פוסטים נואשים, מבקשים בשושו רק טובה אישית בלי שאף אחד יידע. אתם קמים מוקדם בבוקר, יום אחרי יום, כדי לעמוד ראשונים בתור מול זאת שאצלה מערערים. אתם מעורבים. אכפת לכם.
ממש עכשיו, דקה לפני ה-1 בספטמבר, אתם הופכים למפלצות של מידע, תמנונים של קשרים שנחושים לפרום את הקונפליקטים של המציאות. אבל זאת רק המציאות שלכם. ומה עם השאר?
קדימה הסתער
תארו לכם מה היה קורה אם הייתם בקיאים במה שקורה בוועדת הכספים של הכנסת כמו שאתם בקיאים בנהלי הרישום של העירייה. שם, בוועדת הכספים, קובעים את התקציבים הזעומים שגורמים לגננת שלכם לחייך פחות.
תארו לכם מה היה קורה אם הייתם מסתערים על שר האוצר ושר הרווחה כמו שאתם מסתערים על מורים ופקידי עירייה. אלו השרים שלא שולטים ביוקר המחיה שחונק את המשכורות של ההורים של הילד הנושך, מה שגורם לאותם הורים לעבוד הרבה יותר ולשים לב ילד קצת פחות.
תארו לכם מה היה קורה אם היה אכפת לכם ממה שקורה פה לכולנו כמו שאכפת לכם ממה שקורה מתחת לאף של הילד שלכם.
תארו לכם מה היה קורה אם מה שקורה בישראל היה גורם לכם להזיע ככה, להתרגז, לא לישון, לפעול. אם הייתם מגייסים את כל האנרגיות האלה, העוצמות הרגשיות, קבוצות הווטסאפ, כדי לפתור דברים שבאמת מפריעים לכם - בחיים האמיתיים, לא בכיתה. כי הילד שלכם - אל תקחו את זה קשה - יסתדר עם מה שיש. ממה שקשה הוא יגדל ויתחזק. רוצים לשלוט במציאות של הילדים שלכם? תעשו את זה על המגרש המרכזי. בואו נסו לסדר לילד שלכם את המציאות האמיתית שבה הוא יגדל. בואו תפעילו את הפרוקטציה שלכם על העתיד. הנה, הוכחתם לעצמכם שאתם יכולים.
אבל לא. למציאות האמיתית אתם אדישים. היא גדולה עליכם. אתם לא מעורבים פוליטית כי אין לכם זמן, אתם נורא עסוקים, וגם ככה הכל מסריח. רוב השנה אתם נרדמים מול הטלוויזיה, מקפידים לא לעשות כלום, משכנעים את עצמכם בשיחות סלון שאין מה לעשות ואי אפשר לשנות כלום. "ככה זה פוליטיקה", אתם אומרים דקה לפני שסיימתם עוד ערב מוטלים שחוטים על הספה. "ככה זה, קשה פה, אין מה לעשות".
איך הפכתם לדוד ביטנים
אבל זהו, שיש. וכשצריך, אתם יודעים מה יש לעשות. לקראת ה-1 בספטמבר, פתאום כולכם דוד ביטנים: אופרטוניסטים, אגואיסטים, אינטרסנטים. אוחזים בכוח באג'נדה אישית, קמצנית, רואים רק את טובת עצמכם ושיישרף הכל. מפעילים קשרים אישיים, דורסים בתור, קופצים שיבוץ - הכל רק כדי שאתם לא תסבלו. אבל השאר? זה לא אכפת לכם בכלל. המציאות שלכם היא בסדר גמור גם אם היא מניפולציה על המציאות של כולם.
הדבר המפחיד ביותר במציאות מקולקלת הוא שהיא לא רק מוצצת מהאזרחים את הכוח לשנות, אלא שהאופורטוניזם והאטימות החברתית פושה בהם בדיוק באותה הדרך. שטובת הכלל נמחקת עבור הפרט, שכל אחד דואג לעצמו, שהפסקנו להיות קהילה ואנחנו רק זוגות עיניים חשדניות בבוקר היום הראשון ללימודים, מחשבנות מי דפק את מי יותר.
תארו לכם מה היה קורה אם את כל האנרגיה הזו הייתם מנתבים לטובת כולנו ולא רק יודעים להפעיל מנועי טורבו כשאתם דואגים לתחת של עצמכם. כי זה מה שרוצה שלטון רע - עם עייף ומותש כמוכם בסוף יום על הספה.
אבל עכשיו אין לכם זכות להגיד שאין מה לעשות. הראיתם שאתם יכולים. שיש בכם את הכוחות האלה. אתם יכולים להזיז הרים אם אתם רוצים. תפסיקו להיות ביטן, כי בשעה שאתם מנצחים בסניפים המקומיים אתם מחרבים את הלאומיים. וזו המציאות האמיתית שהילדים שלכם יחיו בה. עם מנטליות חינוך של אני ואפסי, הילדים האלה יגדלו להיות המבוגרים שיעקפו אתכם בתור וינטשו אתכם כשתהיו זקנים. רוצים לעזור להם להתמודד עם ההווה? תראו להם איך משנים את העתיד.