ספנסר טוניק רוצה לצלם אתכם בעירום בים המלח. הוא אומר שזה יעשה טוב לים. יכול גם להיות שהוא סתם נהנה לצלם אנשים בעירום. שזה הקיק שלו. אבל יש אנשים שלא כל כך מתאים להם להחיות את סדום ועמורה, והם מתכוונים להפיל יריעה גדולה על כל הפרויקט ולהביא אותו לקבורה הולמת בים המוות. זה היה צפוי. הדבר היחיד שמפתיע בסיפור של ספנסר טוניק וים המלח, הוא התגובה המאוחרת של החשודים המיידיים. ואולי זה בכלל לא מפתיע: אם אתה רוצה להרוס את המסיבה באמת, כדאי לחכות לרגע האחרון.
לא היה צריך להיות הנביא יחזקאל - שניבא דגה שופעת במים הממיתים - כדי לנחש את התגובה הפבלובית של פטרוני דת מטעם עצמם למיזם "הים העירום". צריך רק לחיות במדינת ישראל כמה שנים כדי להכיר את הכללים.
אנחנו רגילים לנופף בדגלי הכפייה הדתית, לא תמיד בצדק. בסופו של דבר, בחורות מופיעות במידות משתנות של עירום בפרסומות ובשלטי חוצות, בקולנוע ובטלוויזיה אפשר למצוא סקס בשפע, ובמקדונלד'ס מוכרים צ'יזבורגר. התגובה החילונית לפרשת "קול בחיילת ערווה" – צוערים דתיים שיצאו מהופעה של להקה צבאית כשעלתה זמרת לשיר – הייתה מוגזמת, גם אם שורשיה היו מובנים, נעוצים בחרדה מפני הָחְרדה.
צעירים שחונכו בתרבות מסוימת, שמנסה לגונן עליהם (גם אם באופן מיושן ומקומם) מפני פתיינות נשית, ביקשו שלא לעמוד בניסיון. הם לא פגעו באיש, לא זרקו עגבניות על הבמה, לא דרשו את סיום ההופעה, לא הבעירו פחי זבל ברחובות. הם בסך הכל יצאו החוצה. מטופש? בלי ספק. אדם בוגר אמור למשול ביצריו. אבל כופה? מה פתאום? אם כבר, יש כאן ניסיון לכפייה הפוכה וחסרת רגישות.
מפחדים שעירום יהפוך לדבר לגיטימי
מקרה טוניק שונה בתכלית. זהו מקרה קלאסי של כפייה דתית, התערבות פטרונית של אנשי דת בשם ציווי מוסרי עליון כדי למנוע השחתת נפשות ומידות. דווקא מידותיו המצומצמות באופן יחסי של המיזם מבהירים זאת; לא מדובר בפתיחת בתי עסק בשבת או במכירת בשר לא כשר – עניינים הנוגעים במישרין לציבור הרחב, ועלולים (לפי ההשקפה הדתית) לפגוע ברגשותיו. מדובר בפרויקט שכולל כאלף איש בלבד, כולם משתתפים מרצון ואף משלמים עבור השתתפותם. הוא נערך בבוקרו של יום שבת, מועד שמבטיח שאין כל סיכוי שאדם דתי שומר שבת יתקל בו ויפגע מן העירום ההמוני והבוטה. הוא מתקיים במתחם סגור, כדי לשמור על פרטיותם של המתפשטים לא פחות מאשר על פרטיותם של עוברי אורח רכי נפש. במילים אחרות – זה עלול לפגוע באדם דתי כמו שהעירום הביתי שלכם עשוי לפגוע בו.
מה שמפריע לעסקנים הדתיים אינו האירוע בים המלח, כמו הפרסום ויחסי הציבור הנלווים אליו. מטרידה אותם המחשבה שעירום, בכל כסות שהיא, ייתפס כלגיטימי. מחרידה אותם עוד יותר כניסתו של הנושא אל השיח הציבורי. משום שהשיח הדתי מעדיף להנחית הנחיות מלמעלה מאשר להיכנס לדיון פלורליסטי ופתוח, ולפתוח בפני האדם הדתי את האפשרות לחטוא לתורה שעל ברכיה התחנך. זו בדיוק התפיסה שמובילה אותם לקרוא "קול באישה ערווה", לגזור על נשים גזירות צניעות ולשמר את מעמדן הנחות רק כדי למנוע מהגברים להתפתות. גם שנים אחרי קבלת עול מצוות, מנהיגי העדה ממשיכים להתייחס אל צאן מרעיתם כאל תינוקות של בית רבן.
לכן גם הטיעונים כאילו אין מדובר באמנות, וכאילו המיזם לא יועיל במאום למעמדו של ים המלח, הם טיעוני סרק שנועדו לפזר עשן על האמת, אבל רק מדגישים את התפיסה המתנשאת. האם הצילומים של ספנסר טוניק הם אמנות? אפשר להתווכח על זה. האם הם יקדמו את סיכוייו של ים המלח להפוך לאחד משבעת פלאי עולם הטבע? גם על כך אפשר להתווכח. אבל להחליט באופן גורף שהם אינם אמנותיים, שהם אינם מועילים ושהם משחיתים – זו כבר כפייה.
מדינה רשאית ואף נדרשת לכפות אי אלו רעיונות אתיקה ומוסר על אזרחיה. היא נדרשת לשמור על זכויותיו של הפרט כל עוד אינן פוגעות בכלל, ולהיפך. היא נדרשת להלך תדיר על הגבול הדק שבין טובת הכלל לטובת הפרט ובין אינטרסים של קבוצות ומגזרים.
אולם כאשר מעשיו של הפרט – ואפילו אלף פרטים – אינם נוגעים לכלל הציבור, אין למנוע אותם אלא במקרים חריגים בלבד. זה אינו המקרה. כרזות הצילומים לא יתנוססו בחוצות בני ברק וביתר עילית, איש לא יצטלם בעירום למרגלות הכותל המערבי. זה לא שונה מדוגמנית ישראלית על שער גיליון בגדי הים של ספורטס אילוסטרייטד. זה מיזם אמנותי פרטי – גם אם מדובר, המוני ואפילו בעל יומרות פטריוטיות. מותר לדבר בגנותו – אבל אסור לבטל אותו.