מספרים, אתם אוהבים? יפה, גם אני. אז ככה: כ-48% מהשכירים בישראל מרוויחים שכר מינימום. קרוב ל-80% מציבור העובדים משתכרים מתחת לשכר הממוצע במשק, שהוא לכשעצמו לא אטרקציה גדולה במיוחד - סביב ה-9,000 ש"ח, לפי החישוב הנדיב. משכורת החציון, מדד יותר רלוונטי שמשום מה לא תשמעו עליו בתקשורת, עומדת בערך על 6,000 ש"ח.
שכ"ד לדירת חדר הראויה למגורי אדם, בגודל 30 מ"ר ומטה, נעה בין 2,000 ל-4,000 ש"ח, תלוי איפה בארץ אתם מחפשים. כשפלוני לא מעוניין בלהיתקע עם הראש בכיור המטבח/ שירותים כשהוא קם בבוקר, המחירים עולים בטור הנדסי. על לקנות דירה בכלל חבל לבזבז שורה מתוך מעט המילים שהוקצבו לעבדכם הנאמן למאמר זה. חושיי אומרים לי שמעט מאוד מקוראי שורות אלה מסתובבים עם מיליון ש"ח בעו"ש, או עם הנכונות להיות משועבדים לחובות אסטרונומיים במשך שארית חייהם.
ובכן, לא צריך להיות מתמטיקאי על מנת להבין שמשהו השתבש בדרך, והשתבש בגדול. מי שטוען שמדובר בבעיה של היפסטרים שמתעקשים לגור בצנטרום של הפיילה של בירת האספלט של המזה"ת, הוא קרוב לוודאי אחד מהשלושה: יורש של דירה שנקנתה ע"י סבא, קצת אחרי שהגנרל אלנבי כבש את א"י מידי הטורקים; ספינולוג בשירות אימפריית ההון-נדל"ן-שלטון; או זקן ממורמר שצועק על הרדיו באוטובוס.
מחירי שכר הדירה התפוצצו בשנים האחרונות בכל חלקי הארץ. בערים כמו נהריה, כרמיאל, ב"ש, הקריות, חיפה וכמובן ירושלים, המחירים קפצו בעשרות אם לא במאות אחוזים. מספר המפונים מדירתם עקב אי עמידה בתשלומי משכנתא מופרזים, או קשקושים ביורוקרטיים שנועדו לבעוט בדיירי שכונות וותיקים כדי לפנות מקום לעוד תפלץ זכוכית ואלומיניום בשכונת בוטיק מתעוררת, נמצא במגמת עליה מדאיגה.
רק בישראל
אני מנחש שלמרבית הקוראים לא נפל הסמרטפון מרוב תדהמה למשמע עובדות אלה. קשה מאוד לצפות למציאות אחרת, כשמזה שני עשורים דוגלות ממשלות ישראל משמאל ומימין באי עשייה חברתית מוחלטת ובסגידה עיוורת לכוחות השוק וידיים נעלמות למיניהן. משהו כמו 20 שנה לא נבנתה דירה אחת ע"י ממשלת ישראל. מעט הדיור הציבורי שעוד נותר עובר מתקפת הפרטה אכזרית או גטואיזציה כלכלית.
אין דבר כזה בכמעט שום מקום בעולם. מילא שוודיה, בה 80% מהאזרחים גרים בדיור ציבורי שנבנה לאורכה ולרחבה של המדינה כולה (כולל במרכז הערים ובשכונות המבוקשות יותר) – תתבוננו בארה"ב הקפיטליסטית עד שורשי שערותיה, בה יש תכנון אורבני שמחייב אחוזים מסוימים של דיור בר השגה במרבית המקומות, בנוסף לדיור ציבורי הנדיר אך הקיים.
המדיניות הזו לא נובעת מאידיאולוגיה סוציאליסטית, אלא מההבנה הפשוטה שחוסר מדיניות שיכון חברתית תוביל ליצירת גטאות של עוני בשולי הערים, מרכזי ערים מתים והנצחה של עוול, עושק ופיגור של אוכלוסיות שלמות.
להחזיר את השלטון לעם
המצב הנוכחי לא נחת מהשמיים. הוא חלק ממדיניות כלכלית רחבה יותר, מדכאת יותר, שחלקה בכלל מחוץ לשליטתם של חברי הכנסת. תקציב המדינה נכתב הלכה למעשה ע"י גורמים במשרד האוצר ומשרד ראש הממשלה, שחלקם קשורים בטבורם לראשי המשק וגורמי הון שונים. עובדה זו מסבירה את מדיניות המיסוי האנטי חברתית של ממשלות ישראל, ההוצאה להורג של מדינת הרווחה, והספסרות המבישה בנכסי הציבור הבודדים שנותרו.
אז מה עושים? ובכן, למשבר הדיור עצמו יש פתרונות רבים. מהפקולטות הרלוונטיות יצאו שלל דוחות והמלצות שעוסקים בתכנון עירוני בשילוב הקהילה, בניה זולה וחברתית ושילוב של תחבורה ציבורית יעילה. הבעיות כולן ידועות, הפתרונות גם כן. מה שבאמת צריך להדאיג אותנו, זה שאף על פי כן לא נעשה אפילו ניסיון אחד להציל את המצב או לשפר אותו אפילו בקצת. הפתרון האמיתי, החל מהקוטג' וכלה בדירות חדר בפאתי חיפה שעולות מיליונים, הוא רק אחד: שינוי מהותי ועמוק באופן קבלת ההחלטות במדינה.
האליטה הכלכלית-פוליטית במדינת ישראל מנותקת לחלוטין מהציבור. לאזרח אין כמעט השפעה על תהליך קבלת ההחלטות במסדרונות הכנסת והממשלה. הפרדת הרשויות במדינה היא בדיחה עצובה והמדיניות הכלכלית שנובעת מהברדק הזה תוביל אותנו לאסון כלכלי – אלא אם כן אזרחי ישראל יתעלמו מהפלגנות ויקומו כאיש אחד לדרוש שינוי מהותי שיחזיר את השלטון לעם, ואת הכלכלה לשירות האזרח.