דבריו החריפים של ראש המוסד היוצא, מאיר דגן, יצרו דרמה מוצדקת. דגן, שהכרנו כבעל השקפות ימניות בטחוניסטיות וכקנאי לסודיות, אכן אמר דברים חסרי תקדים. בין היתר הוא אמר שלישראל "אסור לבחור ישר במלחמה". במקום מלחמת חורבן הוא מציע לאמץ את יוזמת השלום הערבית, כולל מדינה פלסטינית, על בסיס גבולות 67.
קו ישר מחבר בין דברי דגן לבין נאום נתניהו בוושינגטון. נתניהו הוא אמן של מלים. פחות בעברית, יותר באמריקנית. הוא קיבל בוושינגטון תשואות. אבל בל נטעה - לתשואות הרמות האלה אין שום קשר לאינטרסים האמיתיים שלנו, האנשים שחיים בארץ הזאת. שכן, נתניהו בעצם הודיע על סיומו של פרק בתולדותינו – נטישה חדה של תהליך השלום שליווה אותנו, עם עליות ומורדות, בעשורים האחרונים. התנאים שהוא הציב בנאומו הם "נון-סטרטר" מוחלט. אין שום פלסטיני בעולם שיקבל אותם, אין מדינה ערבית אחת בעולם שתתמוך בהם, אין איש באירופה שיתייחס אליהם ברצינות.
התזה המרכזית של נאומו הייתה "אין פרטנר". והנאום הוכיח את עצמו - נתניהו הוכיח שהוא איננו פרטנר לשלום, לא רוצה להיות פרטנר לשלום, לא ילך לתהליך שלום ולא יקדם שלום בינינו לבין הפלסטינים והעולם הערבי. מבחינה זו נתניהו עשה שירות גדול לדיון הפוליטי בישראל. נופצו האשליות שעוד היו פה ושם שהנה, מאחורי הקלעים, הולך ומתבשל לו משהו, ומר נתניהו עוד יפתיע את כולנו בנכונות להגיע להסדר מדיני. הוסרו המסכות האלה, ואנחנו רואים בדיוק עם מי ועם מה יש לנו עסק.
וכאשר המסכות הוסרו, התגלתה מאחוריהן תמונה מבהילה. בתרגום מאמריקנית לעברית ולערבית נתניהו בעצם אמר: לא יהיה כאן תהליך מדיני. לא יהיה תהליך מדיני עם הפלסטינים, וגם לא עם העולם הערבי, לא תהיה הידברות עם הקהילה הבין-לאומית.
המלחמה הבאה תהיה בתל-אביב, בחיפה ובירושלים
זהו מקומן של אזהרות ראשי מערכת הביטחון. היום, הם אומרים לנו, האלטרנטיבה לתהליך מדיני אמיתי איננה המשך של הסטטוס-קוו. בחודשים האחרונים למדנו שגם המזרח התיכון נמצא בתנועה. דברים שהיו קיימים בעבר לא נמצאים עוד ולא יישארו עוד. גם בזירה הישראלית-פלסטינית, לא ניתן עוד לשמר את הסטטוס-קוו באופן מלאכותי. ולכן, בהיעדר תהליך מדיני, אנחנו צפויים להידרדרות, למצב שילך ויחמיר ויוביל את כולנו, למרבית האסון, למלחמה חדשה.
ידענו בעבר מלחמות קשות, אבל המלחמה הבאה באזור הזה, שהולך וצובר כלי נשק חדשים מכל הצדדים, עלולה לחרוג הרחק ממה שהכרנו. פיקוד העורף אומר בבירור: זו לא תהיה מלחמה בחזית, זו תהיה מלחמה בתל-אביב ובחיפה ובירושלים. המלחמה הבאה עלולה להגיע כמעט לכל בית בישראל.
אבל עדיין פתוחה בפנינו דרך אחרת. בעולם כולו מכירים אותה. הסדר ישראלי-פלסטיני ייתכן על בסיס אחד ויחיד: שתי מדינות לשני העמים, ושתי בירות בירושלים - ירושלים המערבית בירת ישראל וירושלים המזרחית בירת פלסטין. קווי 67 הם הבסיס היחיד להסדר אמיתי, ולהסדר כזה אפשר להגיע. ואם באמת רוצים שלום – אפשר לפתור באופן רציני וצודק גם את בעיות הפליטים. הפתרונות כבר על השולחן. צריך לקבל את ההחלטה.
זה הזמן להשמיע את הקול האחר. במוצאי-שבת נשמיע אותו יחד, בעוצמה, ברחובות תל-אביב. נשמיע יחד קול של בחירה בשלום - במקום במלחמה הבאה!
במוצ"ש 4 ביוני, בשעה 19:00 בכיכר רבין בתל-אביב, תתקיים הפגנה להכרה במדינה פלסטינית