דמיינו לעצמכם את התרחיש הבא: תושבים יהודים עוברים לגור בלב כפר פלסטיני ומתקבלים בו בטבעיות, כשכנים לכל דבר. הם משתלבים בכלכלה המקומית, משתתפים בשמחות ובעצב, ויוצרים מרקם אנושי ייחודי בעל עושר תרבותי. המתחים בין השכנים הם אותם מתחים רגילים הקיימים בכל חברה אנושית, והם אינם מתעצבים או מתעצמים לאורך קווי חלוקה נוקשים של השתייכות אתנית, לאומית או דתית.
עכשיו בואו נחזור למציאות, כפי שנחשפתי אליה בשבועות האחרונים במסגרת עבודתי כתחקירן שטח של בצלם בשכונת בטן אל-הווא, שבה מתנהל מאמץ הגירוש המקיף ביותר של ימינו בירושלים. המתנחלים שפולשים לשכונה שישראל סיפחה לשטחה ב-1967 לא באים כשכנים, אלא ככובשים. כניסתם לבטן אל-הווא בשנים האחרונות מסתמכת על מאבק משפטי המאפשר להם לטעון לבעלות על בתים של פלסטינים שהיו בחזקה יהודית לפני 1948. מדובר בתהליך נישול אלים המעוגן בחקיקה מפלה: זריקה של משפחות פלסטיניות החוצה מבתיהם והשתלטות עליהם במטרה לייהד את השכונה. למעשה, מעין זכות שיבה - אחת מזכויות היתר הרבות שמקנה המדינה אך ורק ליהודים. מספר משפחות בבטן אל-הווא כבר פונו מבתיהן בצורה הזו, וכיום עומדות תביעות פינוי כנגד 81 משפחות נוספות, שהגישה עמותת המתנחלים "עטרת כהנים", השחקנית המרכזית בתהליך הנישול הזה, אשר זוכה לתמיכה ושיתוף פעולה מצד משרדי ממשלה ועיריית ירושלים.
מעבר לפגיעה הקשה במשפחות אשר כבר איבדו את בתיהן, או באלה החיות בצל הסכנה לאבד אותם, כשמתנחלים נכנסים ללב אוכלוסייה פלסטינית ככובשים הדבר מביא לפגיעה קשה בזכויותיהם של כל תושבי השכונה. כמו בעיר חברון, גם כאן מגיעים יחד עם המתנחלים כוחות משטרה, משמר הגבול ומאבטחים פרטיים רבים. אלה מפעילים אלימות נגד התושבים, הכוללת ירי של אש חיה ואמצעים לפיזור הפגנות בלב השכונה הצפופה, וכן איומים והתגרויות שגרתיות. בשל השגרה האלימה והמתוחה נפגם מרקם החיים הקהילתי ודברים פשוטים ומובנים מאליהם הופכים קשים או בלתי אפשריים. תושבי השכונה, שגם ככה כמעט ולא זוכים לתמיכה חיצונית, מוצאים עצמם מבודדים עוד יותר, כיוון שבני משפחה וחברים שמתגוררים מחוץ לשכונה חוששים להגיע לבקר בה. חתונות מתקיימות רק מחוצה לה. אמבולנסים מסרבים להיכנס אליה. בצל מעצרי הקטינים המרובים, שיחת היום בקרב ילדי השכונה נסובה באופן בלתי פוסק על המתיחות שמביאה נוכחות כוחות הביטחון, והמבוגרים חיים בחרדה מתמידה לשלומם. ילדים שנעצרו או ישבו בכלא נושרים פעמים רבות מבית הספר, ומכאן לא ארוכה הדרך להפוך לכוח עבודה זול, דבר שישפיע כמובן בצורה קשה על עתידם ועל עתיד ילדיהם, וזאת בשכונה שממילא שיעור העוני בה גבוה במיוחד.
מה טומן בחובו העתיד עבור אותם ילדים? הטרגדיה של בטן אל-הווא מגולמת בין השאר בעובדה כי תרגיל הדמיון האוטופי איתו פתחתי איננו דמיוני כפי שהוא נשמע. זהו תיאור בקווים כלליים של פרק אמיתי בעברה של השכונה הירושלמית - אז הכפר סילוואן - כפי שעולה מעדויות רבות לגבי יחסי השכנות ששררו בה שנים רבות בין התושבים הערבים והיהודים התימנים. בעוד שאנשי היישוב הישן חשדו והטילו ספק ביהדותם של המהגרים מדרום-מזרח, תושבי סילוואן הערבים קיבלו אותם לחיקם כאשר התיישבו בכפרם, החל משנת 1884, בתמיכתה הכלכלית של קבוצת הצדקה "עזרת נידחים". גם אם זה נעשה מאילוצים ולא כבחירה ראשונה, בסופו של דבר הם הצליחו, באופן זמני, לבנות חיי קהילה ושותפות. שותפות זו עמדה למבחן בזמן המאורעות של 1929, אז התארגנו בהצלחה תושבי הכפר הערבים כדי להגן על שכניהם היהודים.
מה היו חושבים הרב בעז בבלי ואנשי "עזרת נידחים" אילו היו חוזים במציאות העכשווית בשכונה? האם הם היו מסכינים עם גירוש של פלסטינים מבתיהם על ידי עמותת "עטרת כהנים", הפועלת כביכול בשמם? הכיבוש שולט על אנשים, על קרקעותיהם, משאביהם ובתיהם. אל לנו לתת לו לשלוט גם על המשאבים הכי בסיסיים שעומדים לרשותנו: הזיכרון, הדמיון, המחשבה והאמונה. אם אנחנו רוצות ורוצים לחזות בעתיד ביחסי שכנות שהיום נשמעים בדיוניים אבל למעשה אין יותר נורמלי ומתבקש מהם, עלינו לזכור את העבר של שכונת בטן אל-הווא, ולהאמין ולפעול גם למען עתיד טוב יותר עבור תושביה וילדיה בהווה. את מכתב התודה שכתבו נציגי הקהילה התימנית בסילוואן לשכניהם הערבים אחרי שהללו הגנו עליהם בזמן המאורעות, הם סיימו במילים האלה: "מקווים הננו כי יחס כזה ישרור בינינו וביניהם לאורך ימים, ונאמן האל הטוב להשיב לכל עושי הטוב כפעלם, כמאמר נעים זמירות ישראל: 'לא יימנע טוב להולכים בתמים'".
חוסאם עאבד הוא תחקירן "בצלם" במזרח ירושלים