לאחר חמישה ימי לחימה, חזרה אתמול מדינת ישראל ל"שגרה". סיכום ביניים: 25 הרוגים בעזה, למעלה ממיליון ישראלים ישבו חמישה ימים במקלטים, שלושה ימי עבודה ולימודים באזור הדרום בוטלו וירדו לטמיון, והתחזקות של ארגון קיצוני בשם "ועדות ההתנגדות העממית" בעזה, שאינו מציית למדיניות האי-אלימות בה נוקט בחודשים האחרונים חמאס, מדיניות ראויה לציון שזוכה להתעלמות רבתי מהפוליטיקה והתקשורת הישראלית גם יחד.
למרות שישראל יזמה את גל האלימות ההדדי הנוכחי, כאשר חיסלה ביום שישי את מזכ"ל ועדות ההתנגדות, זוהיר אל-קייסי, ואיתו משוחרר נוסף מעסקת שליט, לחימה זו זכתה משום מה בתקשורת הישראלית לכינוי "סבב". מה מקור ה"סבב"? מי התחיל אותו? מי משלם את מחירו? השאלות נותרו עמומות.
מטרתם המקורית של "הסיכולים הממוקדים", שאף פעם לא היו ממוקדים, כבר מזמן אינה שיבוש פיגוע שהתרחשותו קרובה לוודאית, כפי שטענה ישראל מספר פעמים בפני בג"ץ ובפני התקשורת העולמית. "פצצה מתקתקת", קראו לזה פעם. עכשיו זה "שיבוש כוונותיהם של גורמי טרור להוציא לפועל פיגועים בגבול ישראל-מצרים", כפי שנמסר מדובר צה"ל. אילו פיגועים? מתי? מה סבירות התרחשותם ומה הקשר בינם ובין 25 בני האדם שנהרגו ברצועה, בהם אדם בן 60 וילד בן 12? איש לא יודע, איש אינו שואל.
יום העצמאות
מיהם, אם כן, המרוויחים הברורים מ"סבב" זה? כדי לאתר אותם יש לחפש במדורים אחרים, שמופיעים כאילו במנותק מסיקור הלחימה בדרום. עוד בטרם הסתיימו שריקות הרקטות הופיעה בעמודי הכלכלה ידיעה, על פיה בעיתוי כביכול מקרי ולא קשור, רפא"ל תנפיק אגרות חוב בשווי חצי מיליארד שקל. רפא"ל, החברה הממשלתית שאחראית על פיתוח מערכת "כיפת הברזל", הוכיחה את עצמה בימי הלחימה, ומיד עם סיומם הגיעה העת לפרוע את השטר. אמנם כיפת הברזל הצליחה ליירט רק חלק מן הרקטות שנורו לישראל, אמנם היא לא מנעה את החרדה הקולקטיבית של הדרום, אבל מה זה חשוב. המערכת הוכיחה "יעילות מבצעית". הניתוח הצליח. החולה? למי אכפת.
הידיעות הכלכליות אף ציינו כי "מופעל לחץ" על הממשלה לרכוש ארבע מערכות נוספות. "מופעל לחץ"? על ידי מי? ועל מי? רפא"ל היא חברה ממשלתית שמייצרת את כיפת הברזל עבור מדינת ישראל, אולם הצלחה מוכחת שלה תאפשר מכירת מערכת ההגנה גם לממשלות אחרות. האמנם היה ה"סבב" הנוכחי ניסוי כלכלי מוצלח ותו לא? האם אפשר להעלות זאת על הדעת?
ידיעה נוספת שהופיעה אתמול הייתה בלתי קשורה עוד יותר: על פי סקר פוליטי שנעשה עבור ערוץ 10, לבני מביאה יותר מנדטים ממופז בקדימה, הליכוד שומר על יציבות ועל כוח פוליטי רב, לפיד ממשיך להתדרדר ודרעי מצליח גם הוא לקושש כמה מנדטים על חשבונה של ש"ס.
כל זה לא חדש. אולם בסקר זה הופיעה – לראשונה מאז הקמתה – מפלגה חדשה שנראה היה שאין לה כל סיכוי לעבור את אחוז החסימה בבחירות הקרובות: מפלגת העצמאות בראשות אהוד ברק. שר הביטחון, שאף סקר עד כה לא צפה לו עתיד פוליטי כלשהו, שפרשנים חזו עבורו שריון בליכוד וזניחת ארבעת חברי הכנסת הנאמנים שנטשו עבורו את העבודה, פתאום הגיח בסקר עם שלושה מנדטים, חוצה לראשונה את אחוז החסימה. האם האגף הימני בליכוד הציב קשיים לנתניהו בשריון שר הביטחון הנאמן, והלה צריך לפנות לחפש את דרכו העצמאית בציבור? האם מלחמה היא דרכו הנצחית של ברק לעשות זאת? האם אפשר להעלות זאת על הדעת?
שלא לדבר על הפלסטינים
אז מי אמר שהמבצע לא השתלם? ברור כי הוא לא משתלם לציבור הישראלי, שמקבל את נפילות הטילים על דרום המדינה כגשם שאין למונעו; ברור כי הוא לא משתלם לילדים המושבתים מלימודים, לאימהות שנשארות איתם בבית ללא תשלום ימי חופש, וכמובן לא לציבור הפלסטיני ששוב ספג הרוגים ונפל קורבן למשחק פוליטי פנימי.
קריאת העיתונות ופוליטית והכלכלית הבוקר ממחישה טוב מכל פרשנות את הצירוף האלמותי "הון-שלטון". גיוס כספים? יש. מערכת ביטחונית יקרה ונוצצת? יש. פוליטיקאי כושל שקם לתחיה? יש. אזרחים? הרוגים? טילים? ששש, למה להפריע? מכונת ההון-שלטון בפעולה, ואין אף עיתון בנמצא שישאל את השאלות הקשות.
תמר זנדברג היא חברת מועצת העיר תל אביב יפו מטעם (מרצ)