אחד הרגעים שמסמלים בעיניי יותר מכל את תמצית החידה המפותלת והמענגת הקרויה ג'ורג' האריסון, הוא הבית הנוסף, שלא מופיע בגרסה המקורית המוכרת והמחושמלת, של "While My Guitar Gently Weeps". הגרסה הזאת, מלנכולית ומהורהרת, הוקלטה על ידי האריסון כסקיצה לאלבום הלבן, והוא שר בה בעצב דק מן הדק, בנוסף לטקסט המוכר שמופיע באלבום, את השורות הבאות:
"אני מביט מאחורי הקלעים במחזה שאתם מציגים
בזמן שהגיטרה שלי מיבבת ברוך,
אני יושב כאן ולא עושה דבר חוץ מלהתבגר...".
לפני עשר שנים בדיוק, בכ"ט בנובמבר, תוך התעלמות בוטה מיום הכרזת מדינת ישראל באומות המאוחדות, נפרד מהעולם וממאות מיליוני אוהבים מוסיקאי וכותב שירים נפלא, גיטריסט אדיר ואחד האנשים המיוחדים המוכשרים והאינטליגנטים ביותר שידע עולם הבידור. לא היה גרם אחד של פלסטיק או קרטון בג'ורג' האריסון. הכישרון העצום, השקט הפנימי שלו, הסקרנות התמידית והחתירה ללימוד ושיפור תמידי הפכו אותו לאגדה עוד בחייו, ועל אחת כמה וכמה אחרי מותו המוקדם והמכאיב כל כך.
כצעיר ביותר מבין חברי הביטלס, וככזה שצורף על תקן "החבר-המוכשר-של-פול-שאימא-שלו-מרשה-חזרות-אצלה-בבית", לנון ומקרטני הרשו לעצמם להתבונן קצת מלמעלה על ניסיונותיו הראשונים של הגיטריסט הצעיר של הלהקה לחבר מילים למנגינות. אחרי הכל, הם עשו את זה כבר שנים רבות לפניו... וכשההצלחה הגיעה כמו צונאמי ענק, הם זרקו לו מדי פעם עצם בצורת שיר אחד באלבום, או שיר שכתבו במיוחד עבורו, או גרסת כיסוי לרוק'נרול ישן.
אבל ככל שחלפו השנים, והביטלס הרי התבגרו בשנות כלב בשנות השישים, תרומתו הלכה ותפחה. שיריו הפכו איכותיים יותר ויותר, מעניינים ומאתגרים, ומאוחר יותר טובים לא פחות משירי חבריו השופעים והמבעבעים. די להזכיר את "Something" ,"Here Comes The Sun" ,"I Me Mine", "Taxman" ועוד ועוד כדי להבין.
האריסון הצליח גם בתוך עין ההוריקן של הלהקה הכי גדולה בהיסטוריה להיות סוג של מתבונן מהצד. להישאר איש ללא פחד שמביא טקסטים חריפים, מעיז להציג לקול הצרחות ההיסטריות צלילי סיטאר וטאבלה ותפיסות עולם רוחניות ופילוסופיות עמוקות, מפנה את עמדת הגיטריסט באחד השירים הכי חשובים ואישיים שלו לטובת קלפטון בצניעות מדהימה, ובועט בהצלחה הגדולה בשיאה מתוך מיאוס אמיתי ויושר פנימי.
ג'ורג' היה הקול החזק ביותר (יחד עם לנון) בתוך הלהקה להפסקת קרקס ההופעות החיות ההיסטרי הנודד והמתדרדר מוסיקלית שלהם באמצע שנות השישים. הוא רב בלי בושה לעיני המצלמות עם מקרטני השתלטן ב"Let It Be", העז להוציא כמעט מיד עם פירוק הלהקה אלבום משולש מתפוצץ ממוסיקה שירים וג'אמים עם חברים טובים כמו קלפטון, דילן וליאון ראסל, הצליח לארגן קונצרט צדקה ענק עבור בנגלה דש (עד היום מחפשים את הכסף...), לנהל מאבק משפטי ארוך ומכוער הקשור לזכויות הלהקה, להקים חברת תקליטים עצמאית משלו ואפילו לממן סרטים של נשואי הערצתו בהומור חברי מונטי פייטון האגדיים. את כל זה הוא עשה תוך שמירה על עמוד שדרה אומנותי, על קול ייחודי מאוד, על אומץ לב ועל יושר אינטלקטואלי.
אני יודע שזה נשמע כמו הספד. אבל היי, זה באמת הספד. עשר שנים למותו של ג'ורג' האריסון, ושש מאות מילים שלא מספיקות אפילו להחליק ליד פיסה זעירה מפועלו ואישיותו הן פחות מטיפה בים. אני חולה על המוסיקה של הביטלס. היא התגלמות כל מה שטוב בעולמנו, בעיניי. אהבתי ואני עדיין אוהב את האריסון מאוד. קל מאוד להישטף בזרם הצבעוני המופלא של שירי לנון ומקרטני. האריסון מספק משהו אחר.
באנתולוגיה של הביטלס, האריסון אומר שהעולם השתגע, והביטלס היו פשוט התירוץ הכי מגניב וזמין בסביבה. יש הרבה הסברים טובים ונכונים לא פחות, אבל בתוך הביטלס האריסון תמיד היה קולו של ההיגיון, קולה של השפיות, עומקו של השכל.
ולא התחלתי אפילו להזכיר את השיר המופלא "My Sweet Lord" והמאבק המכאיב על מקוריותו, את אלבומי הסולו הנהדרים והנצחיים, את הקינה העמוקה והכנה על הירצחו של לנון ב"All Those Years Ago" שיכולה להישמע גם כקינה על האריסון עצמו, את האהבות הגדולות שאת חלקן חלק עם חבריו הטובים ביותר, את הסטייל המוסיקלי והחידושים הנפלאים ביותר שתמיד איכשהו נשארו זוהרים בצניעותם, את האוטוביוגרפיה המיוחדת העמוקה והתמוהה שלו. אין סוף. גם עשרת אלפים מילים לא יספיקו.
אבל לא ממש לכל דבר צריך הרבה מילים. 29 בנובמבר, קחו נשימה עמוקה והקפידו לצלול עמוק לתוך היופי הבוהק והחכם של מכלול חייו ויצירתו של האיש המיוחד הענק והמפוכח הזה. בכל צליל של ג'ורג' האריסון יש פרספקטיבה ועומק. הוא אולי לא יזדקן כבר, כמו בבית המצוטט בפתיח, אבל הגיטרה והשירים שלו בוכים עדיין ברוך ומלטפים אותי תמיד, בכל מקום, בכל מצב. תנו להם ללטף גם אתכם. כבר אין בימינו הרבה שעושים את זה בעוצמה ברוך בשכל ובלב ענק, כמו ג'ורג' האריסון.