מה בסך הכל רצה דודי אמסלם? להיות דוד ביטן. כמו שדוד ביטן רצה להיות יריב לוין. כמו שיריב לוין רצה להיות זאב אלקין. כל אחד מהם היה בשעתו יו"ר הקואליציה בתואר ועושה דברו של נתניהו בפועל, כל אחד מהם התאמץ להיות יותר נאמן מקודמו, כל אחד מהם הצליח להיות נרצע ונלעג יותר. אלקין, יו"ר הקואליציה הראשון בעידן נתניהו השני, היה הלבלר המוכשר והעסקן המתוחכם, אשף העסקות הפוליטיות ומצליף עליון. לוין, שירש את אלקין ב-2014 (ובהמשך התחלף איתו שוב בתפקידים), לקח את התפקיד צעד קדימה, והיה לא רק האדמיניסטרטור הפוליטי של ראש הממשלה, אלא גם המחוקק האנטי-דמוקרטי הנלהב והסנגור הנמרץ שלו. וביטן? הוא כבר הפך את עצמו למאבטח אישי, שילוב (לא נדיר בקרב עדת הלקקנים המקיפה את נתניהו) של שכפ"ץ ומרבד, אחד שגם מגן על ראש הממשלה מביקורת וגם פורש עצמו לפניו לכל משימה. איך אמר נתניהו עצמו על ביטן? "לפעמים הוא עוזר לי קצת יותר מדי". פי 1000 יותר יריב לוין.
עד מאי האחרון, לפני קצת יותר מחצי שנה בסך הכל, הציבור הרחב לא שמע על ביטן. הוא היה עסקן ליכודניקי, פוליטיקאי זוטר בשדה המוניציפלי, ישות פוליטית קיקיונית המוכרת רק ליודעי ח"ן מביתן 28, בדרכו להיות חבר של אי-כבוד בספסלים האחוריים של הכנסת. אפילו ירון מזוז זכה ליותר התייחסות תקשורתית ממנו.
אבל אז צחי הנגבי – חוליה קצרצרה אך רופסת במיוחד בשרשרת יושבי ראש הקואליציה – קודם לתפקיד שטיחון במשרד רה"מ, וביטן נקרא ממעמקי העשירייה השנייה ברשימת הליכוד להחליפו. משם הדרך לעמודים הראשיים של העיתונים, להשתתפות קבועה באירועי שבתרבות עתירי הזדמנויות לייצור כותרות, לראיונות במהדורות החדשות ולכיסא אורח ב"גב האומה" הייתה קצרה. איך עושים את זה? זה פשוט. כמו שכולם עשו לפני ביטן, כל אחד בווליום קצת יותר גבוה מקודמו: אתה מגן על ביבי הכי חזק שלך, ולאט לאט מגביר.
דודי ישיר לנו סולו
גם דודי אמסלם רוצה להיות דוד ביטן. הוא אמנם עדיין לא יו"ר הקואליציה – בינתיים הוא יו"ר ועדת הפנים, לא רע בשביל ח"כ מהמקום ה-21 ברשימת הליכוד - אבל כמו קודמיו, יש לו למה לצפות. כל יו"ר קואליציה בליכוד (ובכלל, כל מלחך פנכתו של נתניהו, משטייניץ ועד רגב) מתקדם למשרד ממשלתי – גם תורו יגיע.
בינתיים, אמסלם לא מסתפק ביישור קו עם שורת המקהלה. כן, הוא תוקף את השמאל והתקשורת שמנסים לעשות "הפיכות משטרתיות" ומאמץ באופן מוחלט את כתב ההגנה המופרך של נתניהו ("הוא רק רצה לדעת למה מוזס מעוות את העיתונות בישראל"). אבל הוא לא עוצר שם; אמסלם הגיש הצעת חוק שתאסור על חקירה פלילית של ראש ממשלה מכהן – הצעה שאפילו שרת המשפטים הלוחמנית איילת שקד מסתייגת ממתכונתה הנוכחית, לפיה ראש הממשלה לא ייחקר גם בעבירות שוחד ומרמה.
אבל גם זה לא מספיק לאמסלם. זה צעקני, זה מייצר כותרות – אבל זה לא משהו שדוד ביטן לא יודע לעשות. ודודי אמסלם, הוא הרי רוצה להיות פי 1000 יותר דוד ביטן. איך עושים יותר ביטן מביטן? כך, אפשר להניח, הבזיק בראשו של אמסלם הרעיון המבריק: אם ביטן תוקף את יריביו של ראש הממשלה, אמסלם יתקוף את ידידיו.
כשאמסלם החליט לתקוף את ארנון מילצ'ן ולכנותו "איש בזוי", הוא הלך גשר אחד רחוק מדי – ואז שרף אותו. הרי הדבר המובהק ביותר שאפשר ללמוד מתיק 1000 הוא שמילצ'ן ונתניהו נמצאים ביחסים קרובים. אפילו אם זו לא האמת, זו בוודאי גרסת נתניהו: אספקת הסיגרים והשמפניות איננה פרקטיקה פסולה של יחסי הון-שלטון, אלא מערכת יחסים מקובלת בין אדם לחברו. בא אמסלם, ומרוב להיטות להגן על פטרונו, תוקע סכין בחברו הטוב.
מיומנות החנפנות
עכשיו, כצפוי, נתניהו (באמצעות "מקורביו") כועס; הוא צריך את מילצ'ן לצידו כדי לשמר את קו ההגנה הבעייתי ממילא של מתנות-בין-חברים, והנה אחד משלוחיו הופך את מילצ'ן לשטינקר משטרתי. ועכשיו, כצפוי, גם מילצ'ן כועס, ומאיים לתבוע את אמסלם, שכבר מתקפל ומתנצל. אמסלם המסכן - הוא בסך הכל רצה להיות דוד ביטן.
הלקח מסיפורו של דודי אמסלם הוא שגם חנפנות היא מיומנות. גם ללקק צריך לדעת. ואמסלם, שבאמת עושה כמיטב יכולתו המוגבלת להיות אלקין ולוין וביטן גם יחד, עלול עכשיו להיות מסומן בלשכת רה"מ כנזק פוטנציאלי, להיתקע מאחור בוועדות הפרלמנטריות המשמימות, ולצפות במושב יו"ר הקואליציה מרחוק, שלא לדבר על כיסאות עור הצבי של השרים. כמו משה על הר נבו הוא ישקיף מנגד על קריית הממשלה שבה לא יבוא.
מה אומר לך, אמסלם? לא תהיה כלום, כי אין כלום.