עד שנות ה-90 הכדורגל האנגלי היה רווי בחוליגניזם. החוליגנים היו בני המעמד הנמוך, בניהם של עובדי הכפיים, שלא קיבלו חינוך ראוי, והגיעו למגרשי הכדורגל על מנת להתפרע. האלימות הייתה קשה. עימותים פיזיים אחד מול אחד ורבים מול רבים, שימוש בכלי נשק מאולתרים, בקבוקי תבערה ועוד. אלה הובילו לפציעות קשות ובמקרים חמורים אפילו למוות.
פתרונות לבעיה הזו נוסו לאורך עשרות שנים. עיקרם: הגברת כוחות המשטרה, פיקוח מאסיבי והחמרת הענישה. אך באופן פרדוקסלי, ככל שנשלחו יותר כוחות משטרה לזירות, כך גברה האלימות.
כדורגל זה תרבות
ב-1989 הוקמה ועדת טיילור. הייתה זו הועדה התשיעית שהוקמה בממלכה לטיפול בבעיית האלימות בכדורגל. זו החליטה לנקוט בו זמנית בשלוש פרקטיקות: אקולוגיה אנושית, הכלה חברתית ופיקוח. כאשר מדברים על אקולוגיה, מתייחסים לרמת המתקנים. לפי תיאוריית החלונות השבורים, מתקנים לא מכבדים, מלוכלכים ומוזנחים מעודדים אלימות.
כאשר מדברים על פיקוח, מניחים כי אנשים מתנהגים בצורה מאופקת יותר כאשר הם יודעים שמסתכלים עליהם. לכן החלו באנגליה למכור כרטיסים למשחקים רק כנגד הצגת שם וכתובת מגורים, החלו לנהל רשימות אוהדים (ובצידן - רשימות חוליגנים), יצרו קבוצות "חברים" וכן הלאה.
לבסוף, החליטו להתייחס למשחק הכדורגל כאל אירוע תרבותי. לא עוד גדרות, כוחות משטרה וטרמינולוגיה מדכאת. מעתה, אוהדי הכדורגל הם צרכני תרבות, הבאים ליהנות מאירוע תרבותי של אחר הצהריים. ככאלה, הם זכאים לאזור נקי, כיבוד בריא, מוזיקה, פרסים ומתנות.
הנחת היסוד של הגישה הזו היא שאנשים לא נולדים עבריינים, כפי שאנשים לא נולדים מתורבתים ואריסטוקרטיים. אנשים יתנהגו כך או כך בגלל סיבות סביבתיות וחברתיות. כך, בעוד שהאוהדים האנגלים עברו תהליכים חינוכיים ותרבותיים, האוהדים הרוסים מקבלים חיזוקים להתנהגותם על ידי בכירים בחברה ובפוליטיקה במדינה שלהם. זה כמובן מעודד אותם להקצין את התנהגותם האלימה. גם האוהדים האנגלים (ואוהדים אחרים), כל עוד הם נמצאים באירוע שלא מקפיד על שלושת העקרונות האלה, סביר שבשלב כזה או אחר "יצטרפו לחגיגה".
הצרפתים כבר הפסידו
אני לא נמצאת בטורניר בצרפת, ולכן אני קצת נזהרת בדבריי' אבל לפי הדיווחים שהגיעו לפני ובמהלך הטורניר נראה כי הצרפתים - בצדק מבחינתם - התארגנו בצורה יסודית למניעה של אירועי טרור. כמות גדולה של כוחות צבא ומשטרה נפרשה ברחובות. כוחות אלה מאומנים לטפל בטרוריסטים – אבל לא מאומנת לשמור על הסדר באירוע תרבותי. וכשמכניסים לקלחת הזו את האוהדים הרוסים – כאמור, בגיבויים של בכירים ברוסיה – האירועים מתפוצצים ומתדרדרים מהר מאוד.
לתוך הכאוס הזה הצטרפו גם אוהדים מנבחרות אחרות. זה מכיוון שעבודה חינוכית ותרבותית לא עושים בזבנג וגמרנו. בניהול אירוע נכון צריך להפעיל פרקטיקות חינוכיות ותרבותיות 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע (במקרה שלנו, לפני ובמהלך הטורניר). כל ויתור קטן הופך לחלון שבור ומיד מתגלגל לאירועים שראינו.
לרוסים יש תרבות קלסיציסטית מפוארת. הם הביאו אלינו את צ'כוב ואת טולסטוי, את "מלחמה ושלום" ואת "אנה קרנינה". ביום שיחליטו ברוסיה לקשור את הכדורגל עם התרבות הרוסית המפוארת על מנת להביא להפחתה באלימות, לא תהיה להם בעיה לייצר לכדורגל סיפור חדש. זה תלוי בכוח הרצון, בידע ובנחישות.
באשר לצרפתים – הם כבר הפסידו את הטורניר הזה, בלי קשר להישגי הנבחרת. זו לא אשמתם; הניצחון הגדול של הטרור הוא בהצלחתו לשבש את החיים הנורמליים. במקרה של הטורניר האחרון, הטרור הצליח להרוס את חוויית היורו, גם מבלי שהוא יהיה, פיזית, נוכח. ובמובן הזה, כולנו כנראה עוד נמשיך להפסיד.
ד"ר שלומית גיא היא חוקרת ספורט ויועצת המתמחה במניעת אלימות. היא מחברת הספרים: "אימפריה: איך המציאה אנגליה את הכדורגל מחדש", ו"ילדים טובין משחקים כדורגל". לאתר האינטרנט שלה: shlomitguy.co.il