אני אתי חן, בת 34, תושבת הקטמונים, אם חד הורית לאביאור-חיים, בן שלוש, גרה כיום במאהל "אין ברירה" בגן העיר בירושלים. אני רוצה לספר לכם, דרך הסיפור האישי שלי, מה קורה לצערי כיום במדינה שלנו למי שנופל לחולי או מצוקה, דבר שיכול לקרות לכל אחד. אני מספרת את הסיפור שלי לא כדי להגיד שאני מסכנה, אלא כדי להראות תופעה רחבה: עד לאן אפשר להתדרדר בישראל של ימינו, ועד כמה הפכה המדינה אדישה לאזרחיות ואזרחים בשעת צרה.
לפני תשע שנים אובחנתי כחולה בשחמת הכבד, מחלה שאין לה כיום טיפול תרופתי שמוביל לריפוי מלא. הפתרון היחיד הוא לקחת תרופות כדי שהכבד ימשיך לתפקד, אבל מדובר בתרופות שאיני יכולה להרשות לעצמי לרכוש. נאלצתי לבחור בין התרופות לבין אוכל לבני ושכירות לשנינו, ובחרתי בבני. מלבד הכאבים הפיזיים, ללא התרופות ייתכן ואזדקק בעתיד להשתלת כבד, שגם אותה לא אוכל לממן.
בשל המחלה הוגדרה לי נכות של 60%. אני מוגדרת כמי שאינה יכולה לעבוד, אבל עדיין נאלצת לעבוד כמטפלת בקשישים תמורת 1,400 ש"ח בחודש, כדי לפרנס את בני. קיוויתי לקבל עזרה, אבל למי אפנה? הלא גם ככה המדינה שלי הפנתה לי את הגב וטרקה בפני את כל הדלתות.
קצת מספרים ונתונים להמחשה: כשהייתי נשואה, קיבלתי סיוע בשכר הדירה וקצבת נכות של 3,200 ש"ח. לאחר שהתגרשתי הופסק הסיוע בשכירות, וקצבת הנכות קוצצה ל-1,500 ש"ח. לבסוף התווספו לה עוד כמה מאות שקלים. משום שאני גרושה, קצבת הילדים שאני מקבלת היא בסך 79 ש"ח בלבד, וזאת למרות שהגרוש שלי לא משלם מזונות ולא עוזר כלל בטיפול בילד. בלית ברירה נקלעתי לחובות בארנונה, וההוצאה לפועל עיקלה לי המשכורת ואת קצבאות הביטוח הלאומי. התמיכה היחידה שאני מקבלת היום מהמדינה היא סיוע של 50% בתשלום על המעון לילד.
הניסיונות לקבל זכאות לדירה עלו בתוהו. פרזות, חברת הדיור הציבורי של ירושלים, מסייעת רק לאמהות עם נכות של 75% או יותר. בפגישה עם נציג פרזות נמסר לי במפורש על דרך אחרת לקבל זכאות: אני צריכה להביא עוד שלושה ילדים. אבל אם אין לי כסף להאכיל ילד אחד, איך הם רוצים שאביא עוד שלושה?
המתח משפיע על הילד
אלמלא הייתי מקבלת תמיכה קטנה מהוריי, הייתי כבר מזמן ברחוב. אבל לא ברור אם הם יוכלו להמשיך לסייע. הגעתי למצב שבשביל להגיע לעבודה אני לווה כסף מאנשים. אני מקבלת מדי חודש תרומה של חבילת מזון. אני מנסה לבקש יותר, אבל אומרים לי שיש עוד הרבה משפחות ואימהות חד הוריות שזקוקות לעזרה.
הלחץ והמתח שנובעים ממצב החיים הזה ניכרים באביאור. הוא כל הזמן מתוסכל ובוכה המון בגן. הוא רוצה להיות צמוד אליי כל הזמן, כאילו כדי לשמור עלי מתלאות העולם.
אני רוצה לפנות לכל עם ישראל, גם לאלה שלא חשים כרגע מצוקה כלכלית או רפואית, ולשאול אותם: באיזה חברה אתם רוצים לחיות? כל אחד מאיתנו פגיע, וכל אחד עלול חס ושלום ליפול למצב שאני לא מאחלת לאיש. אסור שנהפוך חברה בה מי שנופל נמצא לבד, ללא ערבות הדדית וללא תמיכה שמאפשרת חיים בכבוד.
אני קוראת לכם להצטרף למאבק. אם אני, עם נכות ומחלה, יצאתי לאוהלים, כולם יכולים להגיע ולהחליט שמפסיקים לפגוע בחלשים בחברה.
אני לא רוצה להתחנן לתרומות ולצדקה, אני רוצה לחיות ולגדל את בני בכבוד, לתת לו ולי חיים בטוחים, בכוחות עצמי. אני לא מבקשת הרבה - לא טלוויזיית פלזמה, לא נרגילה ולא סושי. רק שלילד שלי יהיה בית חם, פינה חמה. שאוכל לתת לו אוכל חם בצהריים ובערב, ואת מה שנשאר בבוקר. כשיש את הבסיס הזה, אפשר לחיות שוב בכבוד.
אתי חן היא דיירת מאהל "אין ברירה - גן העיר" בירושלים, המאוכלס בעיקר על ידי אימהות חד-הוריות נפגעות הדיור הציבורי