פעם היה לנו יום אחד שכולו היה מוקדש לאמא, "יום האם". כשאני מביט על האימהות בחיי, אישית אני חושב שצריך "שבוע האם" – אבל היום לקחנו אפילו את היום היחיד הזה וקראנו לו "יום המשפחה", ואני לא יודע אפילו מה זה.
ראו, אני גדלתי במשפחה של נשים חזקות. שתי סבתות מטריארכליות כמו שצריך, אמא חזקה ואפילו זוגיות עם אישה חזקה. הנשים במשפחה שלי עשו הכול: הן עבדו, החזיקו משק בית עם שותפים שחלקן עזרו יותר חלקם פחות, ואני נשבעתי שאצלי בבית זה יהיה יותר שוויוני. אבא שלי תמיד עזר, היה קם מוקדם בבוקר, עושה כלים, קונה במכולת, מכבס, תולה ומקפל. היו דברים שהוא לא לקח בהם חלק, אבל באופן כללי הוא היה ועדיין ממש שם כל הזמן.
כשהכרתי את אביבה, זוגתי שתחיה, לא היה ברור מיד שאנחנו שם לטווח הארוך. אחרי שנה היה די ברור שאנחנו יחד לא רק בשביל הכיף. למדנו באוניברסיטה לתואר שני, והחלטנו לעשות מהלך קצת מוטרף: ילד ונסיעה ללימודי דוקטורט, יחד! אז אביבה ואני הפכנו למשפחה עם בואו של אוהדי לעולם, ושנה לאחר מכן החלטנו נוסעים לארה"ב. לא חושב שהבנו בדיוק מה זה אבל נסענו.
נכון, יש תפקידים "מסורתיים" או מובנים חברתית – היא אמא ואני אבא. אבל החלטנו שמי שיתקדם מהר יותר או יקבל מענק גדול יותר לכתיבת הדוקטורט הוא זה שהמשפחה תתגייס לסייע לו בכתיבה, ואילו השני ייסוג קמעה לאפשר זאת. אז מה אתן/ם חושבות/ים שקרה? אביבה הגיעה לאוניברסיטה והפכה לכוכבת, התחברה לקבוצה שקיבלה מענק אדיר ועפה לשחקים, ואני? נו, מה שנקרא בסדר ולא יותר. כינסנו ישיבת בית – אביבה, אוהדי שהיה בן 4 ואנוכי – והיו מילים ושיחה והסיכום היה שאני אשב קצת בבית ואשגיח על הילד, ואביבה תהא זאת שתצא קדימה, תכתוב כמה שיותר מהר ותנסה לסיים את התזה כדי שלאחר מכן אני אחזור ואשלים את התזה שלי. וכך היה.
איך מורידים כתם של גזר?
יש דברים שלא הוכשרתי לעשות. כמו כמעט כל אחת ואחד מאיתנו, שעבר את מערכת ההכשרות של החברה המודרנית הישראלית, הייתי עם חוסרים מובנים. שהרי לא לימדו אותי לנהל את משק הבית, וכך יצא שאביבה, או בכינויה סופר-וומן, הייתה צריכה גם להיות בלימודים, גם לכתוב את המחקר שלה, וגם לסייע בבעיות שצצו בבית, ובלי עין הרע צצו המון בעיות.
דוגמאות? בבקשה. הילד הלך לגן, נפל ונחבל. אני: "יהיה בסדר, נשטוף, נחטא ונשים יוד – ויעבור". אוהדי: "לא, זה ישרוף! לא רוצה!!! רוצה את אמא!!". אני: "אמא בעבודה". הוא צורח: "תתקשר, תתקשר". אני לאחר עשר דקות מתקשר ואומר בשקט: "מצטער מאמי, הוא מטריף אותי, עזרה בבקשה". שתי דקות אחרי שהוא בטלפון איתה הוא אומר לי: "טוב, אמא אמרה לשטוף במים המיוחדים, לחטא במשחה המיוחדת ולשים יוד מיוחד". אני תולש שערות, והוא מחייך חיוך ממזרי: "אמא יודעת הכי טוב!" ועדיין לא דיברתי על הטלפונים של העזרה בהכנת האוכל, או מה לשים בתיק לטיול, ואיך בדיוק אני מוריד כתם של גזר, אבטיח או פטל. וכואבת לו הבטן, מה עושים?
ובתוך כל זה, היא בנונשלנטיות כותבת דוקטורט, מנהלת את כולם דרך הנייד, הופכת לאקדמאית במשרה מלאה וגם מחליטה שהגיע הזמן להרחיב את המשפחה, "ושיפול בדיוק על סיום הדוקטורט". ומה אתן חושבות? כך בדיוק קרה. היא מסיימת במאי, יולדת באוגוסט, ומתחילה משרה כמרצה בתקן בברוקלין קולג' באותה שנה, ובתווך ממשיכה לנהל, לדאוג שאני אשב במשרד החדש שלה בשקט ואכתוב את התזה שלי, מטפלת בעידו, התוספת החדשה למשפחה, בית ספר לגדול, מלגות, מענקים... הכל היא עושה. בחוכמה ובטוב לב היא שואלת ומשתפת, אבל בסופו של יום נראה שכמו במטה קסם היא דואגת שהדברים יזרמו וינוהלו.
אז עכשיו אני שואל אתכם – יום משפחה?! מה זה? אחרי שהן עושות את כל זה בחן, אהבה ומסירות אין קץ, לקחנו את היום היחידי בשנה שבו היינו מתאמצים קצת יותר כדי להראות כמה אנחנו אוהבים וכמה הן נהדרות, והפכנו אותו ליום המשפחה? בחייכן, אני יודע, עולם מודרני, כולן/ם שוות/שווים. הכל נכון – אבל בכל זאת יום אחד בשנה אני רוצה להגיד לאביבה וגם לאמא שלי: זה היום שלכן. תודה!
פורסם במקור בבלוג "ביקורת – לא בהכרח בונה". ד"ר הני זובידה הוא מרצה בחוג למדע המדינה, האקדמית עמק יזרעאל