במרץ 2011 סבי יהודה וסבתי מרים החליטו להפגיש את כל צאצאיהם לסעודת פורים. התכנסנו בבית הכנסת שבו משפחתי מתפללת, וסבתי ביקשה את רשות הדיבור. היא הייתה אז בת 89, צלולה, אצילית ואלגנטית, רגישה וחכמה, אוהבת אדם, בעלת גוף שברירי - כל כך שברירי, שמעולם לא הבנתי איך היא הצליחה לשרוד את השואה. "כשאני רואה את כולכם כאן", אמרה, "אני רואה את הניצחון שלי על הגרמנים הנאצים, ואני מבינה שאת תפקידי מילאתי בחיים האלה". הצאצאים מילאו אותה באושר שהשתקף דרך עיניה הירוקות והצלולות. פחות משנה מאוחר יותר, סבתא מרים נפטרה.
למעשה, השואה הייתה מגיל אפס חלק מהחיים שלנו. קרוביהם של ארבעת הסבים והסבתות שלי נרצחו בשואה. סבתא מרים וסבא יהודה (שנפטר לפני פחות משנה) איבדו שניהם קרובים מדרגה ראשונה, וכך גם סבתא מאשה וסבא ניסן, ששניים מאחיו חיו בגרמניה כבעלי בית קולנוע לפני שנרצחו על ידי הנאצים. מאז לא הייתה למשפחת שטראוכלר נוכחות בגרמניה.
מספר חודשים אחרי שסבתא מרים נפטרה, הכרתי את נסטסיה, עיתונאית גרמניה שעובדת בטלוויזיה הגרמנית ושהפכה לאשתי. על אף ההיסטוריה המשפחתית שלנו, לא גדלתי עם אנטגוניזם לגרמנים שלא חיו בתקופה ההיא, ולא חונכתי לשנוא את מי שלא עשה לי או למשפחתי רע. בתחילה, מעבר לחו"ל לא עמד על הפרק, אך מאחר שהגיור של נסטסיה החל בגרמניה, החלטנו כי אני זה שאעשה בינתיים את הצעד ואעבור לכאן, בתקווה שבהמשך נחזור לארץ.
מעולם לא חלמתי לגור בחו"ל. לא עברתי לכאן בגלל המילקי הזול ויוקר המחיה, או בגלל שרגוע כאן יותר. עברתי לכאן כדי להגשים את החלום שלי להקים משפחה - ובאופן אירוני, נסעתי להקים משפחה במקום שבו ניסו לחסל את משפחתי.
ההגעה לכאן יוצרת לא מעט שאלות ובעיות. למשל, אני מחויב בלימודי גרמנית כדי לקבל אישור לחיות כאן, אבל כיצד לומדים את השפה שסבתא שלי לא הייתה מסוגלת לשמוע מבלי להיזכר בעבר? מה היא הייתה אומרת אם הייתה פוגשת את אשתי הגרמניה? והשאלה הכי יומיומית: האם קמים ומפנים את המקום באוטובוס כשעולה גרמני זקן?
השואה היא נוכחת נפקדת בגרמניה. הגרמנים לומדים בבתי הספר על ההיסטוריה האכזרית של העם שלהם, הם נושאים איתם תחושה של אשמה על מעשי אבות-אבותיהם, אבל התחושה היא שלמרות ההנצחה באנדרטאות, על המדרכות ובאופנים רבים אחרים, זיכרון השואה מתחיל להתפוגג כאן. לא רק דור הניצולים נעלם, ואיתו העדויות החיות - גם דור האנשים שהיו חלק מהשלטון הנאצי הולך ונעלם, והמוחשיות של מה שקרה, כמו גם העדויות, מתפוגגים עמם. נשארת רק האשמה, וסיפורים שמוחשיותם מיטשטשת.
כאשר אני פוגש גרמנים, רבים מהם לא מעזים לשאול אילו תחושות מתעוררות בי כאדם יהודי שחי בגרמניה. רבים מהם רוצים לשאול, אך לא מעזים לדבר על הנושא. רובם בכלל לא מכירים יהודים, ואת ההיכרות עם יהודים הם עושים דרך התקשורת או דרך סיפורי עבר. כשאני מסביר להם את עולם האסוציאציות והמחשבות שעולות בי כאשר אני רואה את היערות הארוכים בצד הכביש המהיר, או כאשר מחניק ברכבת ויש צעקות קולניות בגרמנית, לא תמיד יש צד שני שמצליח להכיל, להבין ולהגיב. כל שכן כשנכנסים לשיחות עמוקות שבהן אני מספר על העבר המשפחתי שלי - לרוב יש שתיקה והקשבה, עם שאלות נימוסיות שעולות מבני שיחי מדי פעם. ככל שהזמן עובר אני נוטה לחשוב שדווקא נוכחות של יהודים במקום הזה יכולה לסייע בשימור הזיכרון החי של השואה, עד כמה שאפשר, מה שיכול לסייע בשימוש בו כתמרור אזהרה לעתיד.
גרמניה היא מדינה חילונית. לא פעם אנשים שואלים את נסטסיה ואותי מדוע היה חשוב לנו לעשות את תהליך הגיור. לי זה מאוד ברור - מעבר להיותי אדם דתי, ומבלי לשפוט אנשים שפועלים אחרת ממני, חשתי מחויבות מוסרית להמשיך את המסורת של המשפחה שלי, של אלה ששרדו ואלה שלא, לשמר את הזהות היהודית של ילדיי.
לא פעם בשעות הלילה, כאשר אני פותח את הטלוויזיה הגרמנית ורואה את הכתבות שאשתי מכינה עם הקרדיט "נסטסיה שטראוכלר", יש בתוכי תחושה של סיפוק. 75 שנה אחרי שסגרו במדינה הזאת את בתי הקולנוע של השטראוכלרים ושלחו אותם אל מותם, הנה אנחנו שוב על המסכים, הפעם מול מיליונים. אנחנו כאן, לא בהכרח כדי להישאר בגרמניה, אבל אנחנו עדיין כאן, חיים וקיימים.