אמש התבשרנו, באמצעות התקשורת, כי משפחתו של משה קצב, אימצה את הצעתו של עו"ד ציון אמיר ושכרה את שירותיו של עורך הדין יורם שפטל, לצורך הגשת בקשה לדיון נוסף.
המכשול הטכני הראשון העומד בפני הסנגור החדש, הוא בקשה נוספת – שלישית במספר – שהגיש לרשם בית המשפט העליון, לדחיה בהגשת הבקשה, כדי שיוכל להכינה כראוי. זוהי בקשה לגיטימית אילו הוגשה קודם שנתקבלו שתי בקשות דומות, כשעדיין עומדת לרשותו של הסנגור מחצית החודש, על פי הרשות הקודמת. זהו מכשול טכני, אולם יובהר כי במקרים רגילים קפוצה ידו של בית המשפט העליון במתן רשות כזו, וכי משפטנים הביעו דעתם בעבר כי לא תינתן אפילו ארכה אחת.
אני גם מקווה, לטובתו של קצב וכבודו של מר שפטל, שהכתבים, או איש יחסי הציבור – לא הבינו אל-נכון את הטיעונים שיעלו בדיון הנוסף. בידיעות שהופצו ופורסמו נאמר שהסנגור החדש ינסה לקעקע את עדותה של א'; יתקוף את אופן ההתייחסות של שתי הערכאות לטענת האליבי, ועוד טיעונים שלאף אחד מהם אין מקום בהליך הנקרא "דיון נוסף".
כפי שיודעים גם סנגוריו הנוכחיים של קצב, דיון נוסף, המתנהל בפני הרכב מורחב של שופטים, עוסק בסוגיות משפטיות שיש או אפשר שיהיה בהן משום חידוש הלכה, בין אם טרם נדונו ובין אם יש לשנותן, ונוגעות לכלל ציבור המתדיינים, ולא בטענת קיפוח שיש לנאשם ספציפי כלפי שתי ערכאות שהרשיעו אותו.
נשק יום הדין
אך מה שמטריד – ציבורית – וגם אותי באופן אישי, הוא הגדרתו של מר שפטל כ"נשק יום הדין", והסיבה שבגללה נבחר: הצלחתו בזיכויו ג'ון דמיאניוק מפני אישומים כבדים על פי החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם, שעונש מוות בצידם.
עורך הדין יורם שפטל נחשב כמשפטן מבריק, וכמי שאיננו מחפש פופולאריות או סימפטיה בדעת הקהל, או אפילו אצל השופטים שבפניהם הוא מופיע. הוא מגן על לקוחותיו בנחישות ובחריפות לשון, גם אם טיעוניו אינם נושאים חן בעיני השופטים, וגם אם הוא מעז לחרוג מכללי האתיקה המקובלים. בנימוס פורמאלי, כמתחייב, אך בלי לוותר על מה שהתכוון לטעון.
די באפיונים אלה כדי להסביר מדוע בחרה משפחת קצב בעורך דין שפטל; אמנם בכך משה קצב משיל את גינוני הכבוד שאפיינו את כהונתו כנשיא, ומתכוון לנהל הגנתו כאחרון העבריינים; אך שני נאומיו ההזויים, כמו הרשעתו על ידי שתי ערכאות בעבירות בזויות – כבר הסירו מזמן את גלימת המלוכה מעליו.
מובן לי בהחלט רצונו העז של מר קצב להסיר מעליו את הכתם ולצאת לחופשי. אך הקישור בין המקרה שלו דווקא לזה של ג'ון דמיאניוק מטריד, ואיננו מוסיף כבוד או סימפטיה למי ששימש כנשיאה של מדינת היהודים; המדינה היחידה שפתחה שעריה בפני ניצולי השואה היהודיים ששרדו את הגיהינום ושבו למולדת.