שני אירועים מטרידים בשבוע שעבר מעידים שהלקח מפרשת שייב-אלדד נשכח או הושכח. בראשון, הועבר מתפקידו ד"ר גלעד נתן מתפקידו במחלקת המחקר של הכנסת בשל מאמרים ביקורתיים שפירסם בעיתונות לפני למעלה משלוש שנים. בשני, רם כהן, מנהל תיכון "נט" בתל אביב, זומן לשימוע במשרד החינוך בעקבות מאמר שפירסם בעיתון "הארץ" (יחד עם פרופ' אורית קדר) בו הצביע על כך שרק מרצ וחד"ש עמדו בפני גל החקיקה האנטי-דמוקרטי. לעמדות פוליטיות, ובעיקר לעמדות שמחוץ לקונצנזוס, מיהרו שומרי הסף להבהיר, אין מקום בשירות הציבורי. התיבה "והיה מחננו טהור" קיבלה פרשנות קודרת.
שתי ההחלטות הללו (שאין ביניהן קשר ישיר למעט רוח הזמן) שונות ממה שהורגלנו בשנה האחרונה. לא עוד מחלקות ומרצים המלמדים חשיבה ביקורתית המואשמים ב"חוסר אובייקטיביות" או ב"שטיפת מוח" של הסטודנטים הכפופים להם וגם לא מפקח על לימודי אזרחות שחטא באחריות על ספר ביקורתי. כאן, מפוטרים (או מועברים לתפקיד אחר) אנשים בשל מאמרים ביקורתיים שכתבו בעיתון שלא במסגרת עבודתם ושלא הוכח כי השפיעו על עבודתם.
שוויון? חופש ביטוי? מילים של סמולנים
שומרי הסף יסבירו, אפשר להניח, שחוקר או מנהל המזוהים פוליטית לא יוכלו לחנך או לחקור מכיוון שעמדותיהם ידועות ולכאורה מוטות. ניתן כמובן לשאול האם עמדות שאינן ידועות מבטיחות אובייקטיביות? ולחלופין, האם אנשים המזוהים עם עמדות שבקונצנזוס יכולים להיות אובייקטיביים?
מושגים כמו שוויון וחופש ביטוי כבר הפכו מזמן למזוהים עם שיח ליברלי פוסט-ציוני, התפתחות המעידה לא רק על ראייה צרה אלא גם על זיכרון היסטורי לקוי, או במקרה של שר החינוך, סלקטיבי. בית המשפט, יש לקוות, יציל גם הפעם את הדמוקרטיה הישראלית מלפגוע בעצמה ויבטל את החלטת משרד החינוך והכנסת. יש גם לקוות, וזו כנראה תקווה שלא תתממש, שמפלגות הימין ישכילו לאמץ מה שהוא מהלקח ההיסטורי של דברי בית המשפט העליון בפרשת שייב-אלדד.
ד"ר גיא בן-פורת הוא מרצה למדע המדינה ומדיניות ציבורית
ד"ר אמיר פז-פוקס הוא מרצה בכיר בפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו