בזמן שהקהילה הבינלאומית מתלבטת כיצד לפעול נגד שליט לוב מועמר קדאפי, לפי הדיווחים שפיכות הדמים ממשיכה. אמנם עדיין אין יכולת לקבל מספרים מדויקים, אבל ברור שנהרגו ונפצעו אלפים, והיד על הרובה עוד נטויה. הנתונים המזוויעים הם חלק ממסע קטל של כוחות הביטחון המשתמשים באמצעים קשים כמו התקפות ממסוקים ומטנקים. רבים מההרוגים נורו ישירות בחזה ובראש. השלטון בלוב חסר בושה ומפר את החוק הבין לאומי ויורה ישירות במפגינים בלתי אלימים. ומה בישראל?
למרות שהמהפכה בלוב גובה מחיר כבד של חיי אדם, התרבות הישראלית לא מסוגלת להכיל את הכאב ועוצמות הרגש. קדאפי, שהחליט להיות האלים ביותר במנהיגי מדינות ערב, מקבל בישראל התייחסות מיוחדת. בטלוויזיה ובאינטרנט מתעסקים בסגנון הלבוש המיוחד שלו, באוסף משקפי השמש, בשומרות הראש - אבל אין כמעט הזדהות עם האבל. הקורבנות לא מיוצגים. קדאפי, למרות אלימותו, מוצב במרכז התוכניות כאדם נלעג, טיפש ואקסצנטרי, אך אין שום אזכור למחיר האנושי הכבד של המדיניות שלו.
אולי אחת הסיבות לחוסר היכולת להביט בקורבנות היא שנים של עימות. ההתנגדות הפעילה של הפלסטינים לכיבוש הולידה מום בתפקוד הרגשי הישראלי. אנחנו כבר לא מסוגלים לראות את הפלסטיני בפרט ואת הערבי בכלל כקורבן, אלא מחפשים להשאירו כאויב מר, שלא ניתן לדבר או להגיע אליו.
סיבה נוספת לחוסר ההזדהות עם ההרוגים בלוב היא התמוטטות האקסיומה לפיה ישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. ישראל רואה שהתהליך הדמוקרטי העובר על העמים הערביים הוא בלתי נמנע, והופך אותה לעוד אחת מהניסיונות הדמוקרטיים במזרח התיכון - ולא הגדול או המרשים מביניהם. ההתעלמות מההרג והתמקדות בדמותו הנלעגת של קדאפי היא היאחזות אחרונה בדיקטטור. ישראל צריכה את אחרון הדיקטטורים הערביים כדי להישאר "נקייה", "דמוקרטית". התרבות הישראלית מגחיכה את קדאפי כדי להרגיש בפעם האחרונה כשונה, טובה יותר. כנראה שבקרוב כבר לא נוכל לעשות זאת.
וכן, סיבה נוספת היא הסגידה הישראלית לכוח. אנחנו נהנים להתבונן בצבעוניות של קדאפי, בדיוק כפי שאנחנו מעריצים את בעלי ההון. משהו בבעלי האון הבלתי פוסק מאפשר לדמיון שלנו להשתולל. מדינת ישראל לא יכולה להביט בקורבנות של המערכת הכלכלית שלה, כמו העניים, המוחלשים, העובדים הסוציאליים, ולכן היא מעדיפה להתענג על החזק.
אין ספק, קדאפי הוא רודן, ויש מקום ללעוג לו. אבל חייבים לזכור שהמחיר האנושי שהוא גבה מבני עמו עצום, וצריך להתייחס לכך בהתאם. בדיוק כמו שאנו דורשים מעמי העולם להתייחס ברצינות הראויה לשואת היהודים ולא להסתפק בחיקוי של צ'אפלין בסרטו "הדיקטטור הגדול". על התרבות הישראלית לשמוע את הקורבנות ולא רק ללעוג למנהיג הקטלני. רק כך נוכל להיות חלק פעיל במזרח התיכון ולא נטע זר.