לחוצים? מבוהלים? לא, מבועתים. המילה היא מבועתים. זה הלך הרוח שאני מזהה בסביבה הקרובה שלי, בקבוצת ההתייחסות הפוליטית שלי. פלצות ליברמן. בעת איווט.
זה לא רק המינוי של שר הביטחון החדש. גם ההיתכנות הגוברת של הצירוף "נשיא ארה"ב דונלד טראמפ" מכניסה ללחץ אמיתי את רוב בני התמותה הליברלים שאני מכיר, אם לא מהחיים אז מהפיד. ורק אני ואנוכי – טוב, לא יודע אם נורמלי מכולם, אבל בהחלט רגוע מכולם. לא מפני שאני תומך בדעות של ליברמן, לא מפני שאני מצדד בטראמפ: מפני שאולי, רק אולי, מה שהציוויליזציה המערבית צריכה כרגע זה שריפים. ג'ון וויינים, גם אם אחד מהם הוא פחות שוט וויסקי ויותר ספל בורשט.
בגדול, הבעיה בלהיות יפה נפש היא שהעולם מסביב אינו יפה כלל ועיקר. זה בסדר כל זמן שהזמנים בסדר, אבל בצוק העתים חייב כל ליברל לשאול את עצמו אם הוא לא, חלילה ובמטותא, חי בסרטים. רואה חדי קרן איפה שבמציאות יש נחשים. וכשאני שוכח לרגע את האידיאלים היפים שלי ומסתכל מסביב, כל מה שאני רואה זה סכנות ברורות ומידיות לאורח החיים המערבי. תחשבו דאע"ש. תחשבו סין. בעיקר תחשבו פוטין, שהוא יותר שריף מכל קאובוי בכל סרט. מה אמורה להיות התשובה שלנו לסלע האנושי הזה, בוז'י הרצוג?
בשנות ה-90 נהגו לדבר על "מלחמת ציוויליזציות"; באורח משונה למדי, שומעים את הביטוי הזה פחות ככל שהוא נעשה פחות אקדמי ויותר מציאותי. ואם מה שאנחנו שומעים עכשיו זה תופים של מלחמה כזאת, אז חברים, אנחנו לא צריכים שר ביטחון שנתפס כבחור אחראי ולא נשיא אמריקאי שרוקד עם דמויות מ"מלחמת הכוכבים". אנחנו צריכים שר ביטחון מלחיץ ונשיא אמריקאי שנראה כאילו הוא מתלבט אם להגיב לדברי עמיתו הרוסי או להגיד "פאק דט שיט" וללחוץ על הכפתור של הטילים הגרעיניים.
_rdax_70_g.jpg "ג'ון וויין בסרט ריו בראבו")
עכשיו תחשבו אירופה. תחשבו על יבשת שבמונחים היסטוריים שלטה בעולם ומלואו עד לפני חצי דקה, ועכשיו היא בקרב מאסף על כל מה שעשה אותה גדולה. לטרוריסטים שקרעו את פריז ואת בריסל יש מדינות חסות, ספונסרים. אם מנגד היה איום אמין במלחמת גוג ומגוג, אם ממול הייתה מנהיגות שמוכנה ליישם את מה שדוד לוי ניסח פעם במילים "אדמת לבנון תבער", האם הם היו ממשיכים לממן את הטרור הזה? אני לא אומר בהכרח שהתשובה היא כן; אני רק רואה שההפך לא עובד בשיט. ואז אני שוב חושב: שריף. מה שאנחנו צריכים זה שריף.
באחד הרגעים היפים ביותר של אחד התסריטים הטובים ביותר, "הנשיא מאוהב" מאת ארון סורקין, נשיא ארה"ב (מייקל דגלאס) נדרש לקבל החלטה על הפצצת מפקדת אויב בתגובה למתקפה על אמריקה. "יום אחד מישהו יצטרך להסביר לי על מעלותיה של התגובה הפרופורציונלית", הוא ממלמל בזעם קדוש לאחר שהביא בחשבון את האפשרות של פגיעה בחפים מפשע. אבל זהו, שהפנטזיה הליברלית מאת ארון סורקין לגמרי צודקת בקטע הזה. היא פשוט צודקת בקטע הפוך.
מכירים את הטיעון הימני "אני, על קסאם אחד שנופל פה הייתי שורף חצי עזה"? אז אני לא בעד לשרוף, לא חצי ולא רבע, אבל גם לי כבר לא ברורות מעלותיה של התגובה הפרופורציונלית. נכון לעכשיו, העולם המערבי (ודווקא במובן הזה, ישראל היא לגמרי עולם מערבי) מפסיד במלחמת הציוויליזציות. בנקודות, בקטנות, אבל מפסיד. מצד שני, עוד לא נורתה ירייה בין-גושית אחת. המלחמה הזאת עדיין קרה מאוד. אם מחר בבוקר היא תתחמם, בוודאי אם המצב כאן בגזרה שלנו ייצא משליטה, אני מעדיף שהצד השני יחשוש מהקוקואיות הפוטנציאלית של המחליטים. לא מהמילים החריפות שלהם.
ברור, ברור, אני מעדיף לחשוב כמו בניינטיז. לחשוב שלום, לחשוב מזרח תיכון חדש, לחשוב ש"מלחמת ציוויליזציות" זה אקדמי. אבל הבת שלי גרה במציאות של שנת 2016. אם מה שצריך לעשות כדי להגן עליה ועל אורחות חייה זה שריף עם אקדח, פשוט תנו לי חזה לנעוץ עליו את הכוכב.