לא. פשוט לא. לא, לא, לא ולא. חד משמעית לא. זה המסר שצריך לצאת מכל קצות הארץ לירושלים, אל כל מי ששאלת שחרורו של משה קצב תגיע אל שולחנו בשבועות הקרובים. אל "ועדת השליש", אל פקידי מחלקת החנינות במשרד המשפטים, אל שרת המשפטים, וראש וראשון לכולם – אל נשיא המדינה.
משה קצב אינו זכאי לשום הקלה בעונש. לא מן הדין ולא מן החסד.
נכון, שוויון בפני החוק משמעותו גם שקצב זכאי לקבל בדיוק מה שמגיע לכל פושע אחר. אבל כאן חשוב לדייק - קצב זכאי לכל מה שמגיע לכל פושע אחר אשר הורשע כמוהו בשני מעשי אונס שמעולם לא הודה, התחרט או הציג קצה קוצו של חשבון נפש. צריך לדון בו כמו שדנים בכל אדם שבית המשפט קבע ששיקר בחקירתו. צריך להתנהג אליו כמו אל כל פושע מוקף חבורת עבריינים עושי דברו שבודים ראיות, מכפישים מתלוננות, מאיימים וסוחטים בשמו כפי שראינו שוב ושוב במהלך שנות הפרשה המכוערת שהוא הביא לעולם.
ובמחשבה שנייה, אולי קצב הוא לא כמו כל פושע. פשעו המרכזי הוא נגד האישה שבאינוסה הורשע (וכנראה גם נגד נשים רבות נוספות שתלונותיהן בדבר מעשי אונס, תקיפה ומעשים מגונים לא התבררו בבית המשפט). אבל הוא גם פשע נגד כולנו, אזרחי מדינת ישראל, ונגד המדינה עצמה. קצב עשה מהשירות הציבורי קרדום לחפור בו עבירות מין. את משכן נשיאי ישראל הוא הכתים, פיזית ומטאפורית.
לשכות שרים שונות הפכו למלכודת לצעירות שאפתניות שנאלצו לסבול את סטיותיו המיניות על לא עוול בכפן. הנשים שהעזו להתלונן נגדו מצאו את כל הכוח שאנחנו כציבור הענקנו לו מופנה נגדן. מופע האימים שלו במסיבת העיתונאים הזכורה לשמצה בבית הנשיא היה לא פחות מהשתלטות עוינת על אחד הסמלים הבודדים לאחדות במדינת ישראל. אין תכסיס מלוכלך בחוברות ההדרכה של העולם התחתון שמקורביו לא נקטו בו, מתוך רכבי השרד והלשכות שהקצנו להם, כדי לעוות את השיח הציבורי, כדי להוליך את כולנו שולל ולהשתמש בנו כדי למרר את חייהן של המתלוננות, שכבר סבלו ממנו מרורים רבים עוד קודם לכן.
אין שום הסבר אפשרי לרעיון לחסוך מהאיש הזה ולו יום אחד בכלא, פרט ליחס מועדף לאנשי שררה. אומרים שהוא נפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, ולכן שילם כבר די והותר - אבל אנחנו העלינו אותו לאיגרא רמא. האיש מעולם לא היה זכאי לנשום את אוויר הפסגות הציבורי בזכות עצמו. משה קצב אינו איש ציבור שמעד מעידה חד פעמית; תמונתו, כפי שמצטיירת מעושר רב של סיפורים שלא נסתרו, היא של עבריין מיומו הראשון בחיים הציבוריים, שכל התמשכותם היא תקלה אחת ארוכת שנים.
אל נטעה. קצב, שמסרב להסתכל על עצמו במראה ואל קרבנותיו בעיניים, ממשיך להיות איש מסוכן. יום אחד הוא ישתחרר. החברים יסדרו לו לשכה לעבוד ממנה, ישיגו לו עוזרת שתעבוד לצידו, יספרו לה שהכל היה מזימה של האשכנזים והשמאל וגדי סוקניק. ובאחד הבקרים, קצב אולי יגיד למזכירה שהחולצה מחמיאה לה. ובבוקר אחר הוא אולי יביא לה "מתנה", סתם כך - חולצה עם מחשוף עמוק. ולמחרת הוא אולי "ייעלב" שלא לבשה אותה לעבודה. ומשם העניינים יתגלגלו. אם סביבתו של קצב לא תרסן אותו, התסריט הזה כמעט בלתי נמנע. כולנו צריכים לדאוג שהוא לא יתאפשר רגע אחד מוקדם מדי.
רועי פלד הוא מרצה בביה"ס למשפטים ע"ש שטריקס במכללה למנהל ודוקטורנט בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. חבר הצוות התקשורתי שליווה את אורלי רביבו (א' מבית הנשיא) במאבקה הציבורי נגד קצב