באינטרנט אין את זה. מפלצת האייטמים רעבה תמיד והיא לא לוקחת הפסקות סיגריה. כשהחוזה בינך ובין הלקוחות שלך הוא שאתה צריך לתת להם בכל זמן נתון את כל מה שקורה, כל מה שהוא רלוונטי ומעניין עבורם באיזשהו אופן, אף פעם אי אפשר לעצור. תמיד קורה משהו.
אמרו לך פעם שיש לך משהו עצוב בעיניים?
ארבע שנים mako באוויר, ארבע במאה קמ"ש ללא הפסקה, ומשמעותה של הקללה הסינית "שיהיו לך חיים מעניינים" כבר מובנת לעומקה. לא משעמם פה, אבל אי אפשר לנוח. כשכל אייטם הוא רק אייטם שרודף אייטם אחר שהיה לפני רגע הכי חשוב, ועוד שניה גם הוא יוחלף – זה נותן לך פרופורציות מכאיבות בדיוקן וגם מסוכנות. מאוד. קל להתמכר לג'אנק פוד, לעוד אייטם שיקליק בטוח, אבל לאורך זמן זה לא עובד, ולכן החוויה המאקואית כוללת וחייבת לכלול הרבה יותר מרק פפראצי, אייטמים של "כך רזיתי 20 קילו בחודשיים", ו"צפו: הכריש שאימץ חתול סיאמי". התפריט שלנו כולל טיפול חדשותי מקיף, לעתים מתומצת ולעתים ארכני, לעתים בטקסט ולעתים בשידור חי, דעות מעניינות מכל סוג שמבטאות תפיסות שונות ומנוגדות, כתבות מגזין ארוכות בוויקאנד, טורים אישיים של מיטב הכותבים, הפקות מיוחדות, ערוצי לווין מתמחים וכו'.
כי הרי יש את העניין הזה עם העיניים. "העיניים", כלומר אייקון העין הקטן שמופיע בכל אייטם באתר ולידו מספר החושף כמה נכנסו אליו, אומרות הכל. עם הזמן כבר פיתחנו מומחיות של סוחרי בורסה: "האייטם הזה ישרוף את האתר, יעשה לפחות 20,000 עיניים", או "זה אייטם טוב, אבל לא מקליק. מקסימום 500 עיניים". נגיד הטור הזה שאתם קוראים – מקסימום כמה אלפים, וגם זה בגלל שבטח יקודם טוב בהומפייג' ובפייסבוק.
32 מנדטים למפלגת mako
אנחנו בימים של בחירות, ואתם, 32 המנדטים של mako (כן, זה מה שהייתם שווים אם היינו מתרגמים את הטראפיק שלנו למצביעים בבחירות), בוחרים בנו מדי יום בתור המקום בו צורכים את החדשות ובידור ותוכן בכלל. זה לא מובן מאליו, ממש לא.
לפי המדדים הסטטיסטיים, זה האיפיון שלכם: אתם כל עם ישראל, כולל ערבים וחרדים, וקיבוצניקים, ומתנחלים ויורדים והיפסטרים תל אביביים וקצינים קרביים, צעירים רק בערך בעשור מהגיל הממוצע באוכלוסייה. אתם מחוברים, אתם מעודכנים, אתם מעורבים, מגיבים, אוהבים ושונאים. האינטרנט טבעי לכם, נולדתם לתוכו או התרגלתם אליו.
כש- mako עוד היה בשלב העוברי, קיווינו מאוד שיהיה קהל למיקס הזה של חדשות ובידור, לסוג התוכן הזה ולסוג הטיפול העיתונאי הזה, למקום בו כותרת על האיום האיראני מתחככת באייטם על המסעדה החמה של הרגע, מאמר של רב יכול להופיע ליד "הישראלית הסקסית", ניתוח גיאו-פוליטי מורכב צץ בכיף ליד פפראצי של יאנה, ושפרק של "חטופים", ז'אנר עליון שכל דקה בו עלתה אלפים רבים של דולרים, יכול להתחרות בווידאו חובבני וקורע שמישהו צילם באייפון בבית ספר שלו.
הדבר הזה, שבירת ההיררכיה הקלאסית של העיתונות, היה ועודנו קשה לעיכול עבור סוג מסוים של אנשים, אנשים שרגילים לתקשורת שאומרת להם מה חשוב ומה לא, גם אם "החשוב" הוא תרגיל פוליטי קלוש ששום דבר לא ייצא ממנו, וה"לא חשוב" זה טור אישי שנוגע בנימי הנפש ורלבנטי מאוד לגולש. גם לנו יש את השילוש העיתונאי הקדוש של "חדש. חשוב. מעניין", רק שההגדרה שלנו לערכים האלה קצת שונה. אנחנו שמחים לראות שאתם זורמים איתנו בקטע הזה.
תמשיכו ככה.
