משה סילמן, לו יכול היה לצפות בסיקור התקשורתי הרבה לפרשת מאבקיו ברשויות, היה בוודאי מרוצה מאד. שנים הוא ציפה שמישהו בתקשורת יוציא לאור את סיפורו האישי המזעזע – כיצד הפך מבעל עסק עצמאי, המפרנס את בעליו, לשבר כלי, חולה, מוכה, חסר כל, ובקרוב – דייר רחוב. הוא בוודאי, בפרפרזה על דבריה של לאה רבין למנחמים שבאו לפקוד את ביתה אחרי רצח בעלה יצחק, היה אומר: תודה שכתבתם, חבל שלא כתבתם קודם.
כי הוא הסכים לספר הכל, עליו, על משפחתו, על הטרגדיה האישית שפקדה אותו ועל המאבקים חסרי התוחלת מול פקידות רעת לב, מוסדות אדישים ושופטים יהירים. לא הייתה לו בעיה ללכת, כמו שאומרים, עד הסוף.
אבל איש לא רצה לשמוע אותו, למרות שסיפורו הובא בפני אמצעי התקשורת. איך אני יודע? לפני כשנה וחצי נחשפתי לסיפור חייו ונפילתו באמצעות אחד מידידיי. החלטתי גם אני לעזור במעט שאוכל במסגרת פרו-בונו ו"למכור" את הסיפור לתקשורת. הוא רצה לשתף פעולה, הוא רצה שסיפורו, כולל תמונתו ושמו המלא יתפרסמו, הוא רצה שמאבקו המשפטי הפתלתל יבוא לידי ביטוי בכותרות בעיתונות המודפסת או במהדורות של חדשות הטלוויזיה, לא רק כדי לפתור את הבעיות האישיות שלו, אלא על מנת שיוסקו מסקנות כלל מערכתיות.
במשך כמה שבועות ניסינו, באמצעות משרדי, "לשווק" את הסיפור של סילמן, אולם לא הצלחנו במשימה להפוך את הסיפור האנושי הטרגי, העמוס במידע משפטי סבוך, לאייטם שמישהו ישמח לקבלו ולפרסם אותו. אני מעז לומר שסיפורו של סילמן היה מונח על שולחנם של עיתונאים ומערכות עיתונים רבים, פרי מאמצים משולבים של גורמים שונים שביקשו לסייע ולהוציא החוצה את הסיפור המזעזע, כיצד מערכת שיפוטית פועלת באופן כה אכזרי על האיש הקטן.
נכשלנו.
עוול משווע, התעמרות אכזרית ומיותרת
כעיתונאי ותיק לשעבר, הסברתי לעובדים במשרדי בצער שיתכן שגם אני, לו הייתי בצד השני, הייתי נוהג בדרך דומה. כי למי יש כח לקרוא סיפור על נפתולי הבירוקרטיה שבה נשחק עד דק אזרח נורמטיבי לעומת סיפור סקסי, נוטף דם וצבע, שמעורבים בו סלבס ושיש בו גם פאנץ' ליין. גם העיתונאים עייפים מלהקשיב שעות לאזרח הקטן והאומלל, לקרוא ערימות של מסמכים וטקסטים ולקרוס תחת עומס התגובות הארוכות מגורמים שונים.
הרמנו ידיים.
סילמן נשכח ועברנו הלאה. לא פגשתי את האיש וגם לא שוחחתי איתו, אבל קראתי את החומר המשפטי שהוגש לערכאות שונות והזדעזעתי. כמי שסיקר שנים את המערכת המשפטית, הבנתי שלאיש נגרם עוול משווע לצד התעמרות אכזרית ומיותרת. לא בכדי, התצהירים שלו קורעי לב. הם משקפים את מה שחווה האיש ובהמשך גם אמו, שהייתה ערבה לחובותיו וכתוצאה מכך איבדה את כל רכושה.
מדוע החליט סילמן לשרוף את עצמו בהפגנה מתוקשרת?
אני מניח שזה רצף של הרבה מאד סיבות, אבל חשיפת המסמכים במהדורת החדשות של ערוץ 2 אתמול, האחד נוגע לסירובה של עמידר לעזור לו בדיור והשני של האגף לסיוע משפטי של משרד המשפטים שלא לסייע לו במאבקו המשפטי מול המוסד לביטוח לאומי מחוסר סיכוי משפטי, שהגיעו אליו רק לפני כמה ימים, שברו את ליבו. ובסך הכל, התביעה לא נדונה כלל והיא נמחקה בהיעדר פטור מאגרה, שלא הייתה מצויה בכיסו.
אין לי טענות לתקשורת. אני מניח שאלמלא המחאה החברתית ואלמלא העיתוי והמקום שבו החליט סילמן לקפד את חייו, יתכן שהוא לא היה מקבל כותרות ראשיות בעיתונות ופותח מהדורות חדשות בטלוויזיה. ככה זה בחיים. מה שכן הייתי מצפה עכשיו מהתקשורת, היום ולא מחר בבוקר, זה לבצע תחקיר יסודי אודות אופן התנהלות הרשויות במקרה של סילמן, ובעיקר אגף ההוצאה לפועל במוסד לביטוח לאומי ומערכת המשפטית שטיפלה בבקשותיו הלגיטימיות.
ולדרוש, כן לדרוש, שיוסקו מסקנות אישיות, כי מי שהתייחס אליו בתקופה הנוראה של חייו כאילו היה אבק אדם, חייב לעוף.
הכותב הינו בעל משרד לייעוץ אסטרטגי תקשורתי