מאז האינתיפאדה שהחלה בשנת 2000, ויש יאמרו אף לפני כן מאז מלחמת המפרץ הראשונה, ברור לכולם כי החזית עברה ממרחבי סיני ומישורי רמת הגולן לערים, כפרים, בתי ספר ורחובותינו בהם חיים האזרחים והילדים של מדינת ישראל.
באותה אינתיפאדה נהרגו למעלה מאלף ישראלים, 70% מהם אזרחים, מבין החיילים רבים נהרגו בפיגועים, על אותו ספסל אוטובוס כתף ליד כתף עם האזרחים שבאותו האוטובוס. בשנת 2006 חללי מלחמת לבנון השנייה מנו כ-140 חיילים ובחזית האזרחית כ-50 אזרחים, במבצע עופרת יצוקה נהרגו עשרה חיילים ושלושה אזרחים, במבצע עמוד ענן עלה לראשונה מספר החללים האזרחים על החיילים עם ארבעה הרוגים אזרחים ושני חיילים כולם נהרגו מפגיעות רקטות שנורו על ידי החמאס.
אין כל ספק שאתוס הגבורה הישראלי של שנות ה- 2000 שינה ומשנה את פניו, אפשר להסתכל למשל בדמיון בין חללי כפר גלעדי, חיילי המילואים שהמתינו בחנייה של בית העלמין בכפר גלעדי ושנים עשר מהם נהרגו מרקטה שירה החיזבאללה ובין שמונת פועלי הרכבת בחיפה שרותקו למקום עבודתם כדי לשמר את מרקם החיים בחזית האזרחית ונהרגו במוסך הרכבת מטיל שירה החיזבאללה. אלה גם אלה גויסו על ידי מדינתם וחויבו להגיע לתפקד בזמן מלחמה וכתוצאה נהרגו מרקטת אויב. למה החיילים יונצחו בהיכל ההנצחה ואילו האזרחים אינם ראויים?
כל העם צבא?
אנו האזרחים, תמיד ידענו ש"כל העם צבא", אבל ככל שהתגברו הפיגועים וחזית הלחימה עברה לעורף ולרחובות הערים, האזרחים נדרשו יותר ויותר ל"התנהגות צבאית". כך לדוגמה היה בליל הפריימריז בליכוד כאשר אירע הפיגוע בסניף הליכוד בבית שאן, אז יצא ראש הממשלה שרון בקריאה "לכו להצביע". במונחי הצבא, האזרחים התבקשו לדבקות במשימה.
במהלך האינתיפאדה כולה נקראו האזרחים לא להסתגר בבתים אלא לשמר את מרקם החיים ולהראות "דבקות במשימה", במבצעים האחרונים הודגש שוב ושוב כי עמדת האזרחים נותנת לממשלה ולצה"ל את החופש לפעול. הוקם פיקוד העורף, לא עוד הג"א של פעם ואזרחים ותיקים חביבים הקוראים לכבות את האור. פיקוד העורף שכל האזרחים כפופים לו, בכל ערוץ טלוויזיה יושב קצין ונותן הנחיות, פקודות ל"חייליו" האזרחים שתחת אש.
ההבדל בין הצבא והאזרחים הולך ומטשטש, היום החיילים מבקשים להתגייס למערך ההגנה, כיפת ברזל, למערך התקיפה של המלט"ים, ליחידות הנמצאות בחזית הלחימה המודרנית שנכפית עלינו. צה"ל לא עוד נלחם בקרבות שין בשין במרחבי סיני ומישורי הגולן, המלחמה היום היא בארגוני טרור ועשרות אלפי הטילים המופנים לערי ישראל ומאיימים על האזרחים.
אין היום בישראל אחד שלא מבין כי אתוס הגבורה הישראלי שינה את פניו וכי בכל מלחמה עתידית האזרחים יהיו בין הנפגעים מטילי האויב, חללי מלחמה לכל דבר ועניין. לכולם ברור כי שיתוף הפעולה של האזרחים ויכולת העמידה של האזרחים מעניקה לצה"ל ולממשלה זמן יקר שבו ניתן לפעול נגד האויב.
דווקא לפני יום הזיכרון חבל שיש כאלה שלא מבינים כי הנצחה ראויה והכרה של המדינה באתוס הגבורה הישראלי המתעדכן של שנים אלה מחייב היכל הנצחה אחד שתחת גגו מונצחים כל אלה שנהרגו מיד אויב במלחמות ומערכות ישראל. הנצחה והכרה שכזו תתרום ליכולת העמידה וליכולת הפעולה של כל מבצע ומלחמה עתידית שתהיה כאן. אם איננו רוצים תופעות שהוגדרו בעבר "נפולת של נמושות" המדינה מחויבת לצעד ברור שיביע את הכרתה בגבורת האזרחים וינציח את אלה שנפלו במלחמה על עצם קיומה של ישראל כמדינה. הממשלה חייבת לקבל החלטה מיידית שתכניס את האזרחים שנפלו מיד אויב, חללי פעולות איבה , מלחמה וטרור להיכל ההנצחה העומד לקום בהר הרצל.
יוסי צור חבר הועד המנהל של הארגון היציג לנפגעי פעולות איבה, שכל את בנו בפיגוע בקו 37 בחיפה