נדמה לי שכל אחד ואחת מאיתנו שאינו משתייך לאלפיון המעושר, נושא עמו בזיכרונו רגע אחד (או יותר) שמסמל עבורו את תחתית החבית, את היום שבו הגיע לשיא השפל הכלכלי בחייו. אני זוכרת בבהירות רגע אחד כזה: סוף המילניום הקודם, אני סטודנטית שעובדת בפרך בשלוש עבודות, תקרת האשראי שלי בבנק ניצבת על הסכום המרשים בעליל של 6,000 ש"ח ואני משתדלת נואשות שלא לחרוג מעבר לתקרה הזו, ולמרות זאת נמצאת מדי תחילת חודש במתח איום: האם משכורתי הדלה תספיק לתשלום השכ"ד, החשבונות ושאר חלקי הקיום שלי, שהתנהל גם כך בצמצום מקסימאלי?
חודש אחד ידעתי שאני עומדת לחרוג באלף שקל מעל לתקרת האשראי למשך כמה ימים, עד שהמשכורת תיכנס. עשיתי את מה שנדמה היה לי שאנשים אחראים עושים, עדכנתי את פקידת הצוות שלי בסניף הבנק וביקשתי שיתנו לי למשוך כסף בשבוע הזה. הפקידה הסכימה ואמרה לי שהיא רושמת בחשבון שלי ואין לי מה לדאוג.
זה היה ביום רביעי. ביום שישי הלכתי להוציא כסף והכספומט, שכנראה היה רעב במיוחד באותו יום, ובלע בתיאבון את הכרטיס שלי. חיטטתי בארנק: שלושה שקלים, טבין וטקילין, זה מה שהיה לי שם במזומן. יום שישי, מעט לפני הצהריים, ואני בלי גרוש על התחת, במובן הכי מילולי של המילה. אובדת עצות צעדתי כל הדרך אל הבנק – אפילו כסף לאוטובוס לא נשאר לי. תחתית החבית, כבר אמרנו? כשהגעתי לבנק, רצתי אל הפקידה התורנית שהביטה בי בחוסר עניין, ואמרה שיום שישי היום ואין מה לעשות, צריך לדבר עם סגן מנהל הסניף והוא כבר הלך הביתה אז רק ביום ראשון...
לא אלאה אתכם בדמעות ששפכתי באותו בוקר מר ונמהר בסניף הבנק. אחרי דין ודברים הואיל מנהל הסניף (החביב באמת) להורות להחזיר לי את הכרטיס ואמר: "נראה לי שהבנק לא יתמוטט אם תחרגי החודש באלף שקל מתקרת האשראי שלך". זה לא משנה את העובדה שבאותו יום הרגשתי יותר מכל כמו מקבצת נדבות: מתחננת, עלובה, בלתי נראית, שקופה.
על חשבון הפנסיה שלכם
ובמעבר חד, כמו שאומרים: אתמול קראנו שחברת ההשקעות טאו של איל ההון אילן בן דב עומדת להגיע להסדר עם מחזיקי האג"ח שלה. ההסדר הזה נקרא "תספורת", וכשמו כן הוא: תגלחת רצינית לחובותיו העצומים של חברתו של בן דב כלפי ציבור המשקיעים שלו שהם, נעים להכיר, אני ואתם: בני מעמד הביניים השחוק עד דק, שמשקיע את מעט מעותיו בקרנות הפנסיה. הכתבה מתארת את ההחלטות השגויות והאומללות של חברת טאו, ובעיקר הדהירה לצבירת עוד ועוד נכסים, כשבן דב מתבסס כמעט באופן בלעדי על קבלת אשראי מהציבור באמצעות מכירת אגרות חוב ועל אשראי שקיבל מבנק לאומי, וזאת מבלי שביצע אפילו השקעה ראשונית משמעותית בהון המניות.
אני יודעת שאני מסתכנת בכך שיאמרו לי שההשוואה הזו, בין תקרת האשראי העלובה שהייתה לי לבין חובות העתק של טאו כלפי ציבור המשקיעים, היא השוואה פופוליסטית. ובכל זאת אני מתעקשת לשאול: למה לכל הרוחות צריך כל שכיר או עצמאי ממוצע במשק להתהפך על משכבו בלילות כשהוא חייב סכום קטן יחסית לבנק, סכום שמעיק על הבנק באותה מידה שנמלה יכולה להעיק כשהיא מדגדגת קלות את רגלו של פיל ענק מימדים, בעוד שמי שמסכן את כספי הפנסיה של רבבות משקיעים מוסדיים, שחייב לבנק עשרות מיליונים אם לא יותר – יכול להמשיך לחיות את חייו המעושרים באין מפריע ומבלי לפחד מצווי הוצאה לפועל, ממכתבים מבהילים מעורכי דין, אפילו מסתם טלפון לא נעים מהפקיד בבנק או שהכספומט יבלע לו את הכרטיס?
למה כשאחד מאיתנו חייב סכום זניח בעליל לבנק איש לא חושב לוותר לנו על מחצית האגורה השחוקה, בעוד שאדם שחייב כל כך הרבה כסף לציבור משקיעיו – זוכה למחיקה כל כך משמעותית של חובו? חוסר השוויון הזה זועק לשמיים. על דברים כאלו בדיוק, בין היתר, יצאו רבים מאיתנו להפגנות בקיץ האחרון, ואולי עוד לא מאוחר להניף את דגל המחאה גם הפעם ולומר שהגיעה העת לשים קץ לגלאח הזה שנעשה על חשבון הציבור.
אני יודעת שזה לא כל כך פשוט לכאורה, המומחים יסבירו לי שזה לא עובד כך בכלכלה, ויביאו מושגים מסובכים. אבל הם לא יצליחו לשכנע אותי, ואני מקווה שגם את רובכם, מה מותר הטייקון מהאדם הפשוט.