בואו ניקח רגע את ההתבטאות מעוררת היצרים של רוני דניאל – "לא בטוח שאני רוצה שילדיי יחיו בארץ" – ונעשה לה מבחן בוזגלו מחשבתי. זה לא מסובך, פשוט קפד ראשו: "בטוח שאני רוצה שילדיי יחיו בארץ". אם אתם מסוגלים לומר אמן על המשפט הזה, כנראה שהטור הזה לא בשבילכם.
הטור הזה לא בשבילכם כי אני לא יודע איך לכתוב לאנשים שבטוח – אבל בטוח - רוצים לגדל את ילדיהם במדינה שמנהיגיה מסיתים לגזענות. שספק אם ראש הממשלה שלה היה נבחר מחדש לולא הזהיר את רוב האזרחים מפני מיעוט שמסתער על הקלפיות (זה לא היה נכון, אבל זאת גם לא הנקודה). אני לא יודע איך לכתוב לאנשים שבטוח-בטוח רוצים לגדל את ילדיהם במדינה שערכים דמוקרטיים פחות חשובים לה מצווים אלוהיים. שהצבא שלה נעשה דתי יותר, שהחברה האזרחית שלה נעשית לאומנית יותר ואלימה יותר וסובלנית פחות. יותר מכל, לפני הכל, מדינה שכבר שנים לא מדברת במונחים של תקווה.
20 שנה מינוס כמה הפסקות מתודיות אנחנו תחת שלטונו של נתניהו. הצעירים של היום אולי לא זוכרים שהאיש רץ למערכת הבחירות הראשונה שלו תחת הסיסמה "עושים שלום בטוח", אבל אני זוכר. כלומר, אני זוכר ימים שגם בימין היה ברור שלא ניתן לחיות על החרב, שאסור ללמד עוד מלחמה. ש"בקש שלום ורדפהו" היה צו מצפון חוצה מפלגות. הנה - אפילו בגין עשה, אפילו שרון רדף. נתניהו, דווקא כשברקע נשיא אמריקאי שנבחר כי שכנע ש"כן אנחנו יכולים", מעביר בשנים האחרונות מסר שאין לטעות בו: לא, אנחנו לא יכולים.
להיות הורה, ממש בהגדרה, זה לקוות. לקוות שיהיו להם חיים יותר טובים, שתהיה להם גירסה קצת פחות הרסנית של הפאק הכי גדול שלך, שהם לא יצטרכו ללכת לצבא. זה מה שהדור שלי הוריי אמר לנו, הילדים של חורף 73' והסביבה. מה אני אמור להגיד לבת שלי, "כשתגדלי תוכלי לטוס לצבא בחללית"?
"למה קוראים לזה כיבוש?", קראתי אתמול בפייסבוק, "הרי זה מעולם לא היה שלהם". גדל כאן דור ששכנע את עצמו, ששכנעו אותו, שישראל הייתה במצב של ואקום במשך 2,000 שנות גלות. דור ששכנע את עצמו, ששכנעו אותו, ש"הם שונאים אותנו". פשוט ככה, כמצב נתון, כאיתן טבע שלא ניתן להזיזו או לשנותו ומכאן שהכלל הרלוונטי היחיד הוא "השכם להורגו". ושוב, מה אני אמור להגיד לבת שלי – "יום אחד כל המלחמה הזאת תהיה שלך"?
מנהיגות שזורעת ייאוש יכולה להישען רק על אמונה עיוורת, עמוקה וחזקה יותר מהצורך האנושי בתקווה. לכן יש כזה קשר אמיץ בין הימין האידיאולוגי לדת: הרי זה הכוח היחיד שמצליח לגבור על אינסטינקטים אנושיים בסיסים. שמצפה מאב לעקוד את בנו כאקט של "נעשה ונשמע". בעצם סליחה, הדת היא רק אחד משני כוחות כאלה. השני הוא המדינה. הארגון שמשפיע על כל אספקט בחיינו, וככזה יש לו יכולת להשפיע עלינו, להתנות אותנו, לתכנת אותנו.
אנשים קפצו כאן על ה"מדינה אחת, עם אחד" בטקס יום העצמאות הממלכתי כי זאת וריאציה על סיסמה נאצית. לא, חלילה, כי במדינה הזאת חיים שני עמים (וזה עוד לפני שמחסלים סופית את רעיון שתי המדינות, אז יחיו כאן שני עמים די דומים בגודלם). הסיסמה שיצרו הדגלנים היא מופת של אתנוצנטריות; התגובה היא מופת של גזענות, ואני מזכיר – אלה שפספסו את הבעייתיות ב"עם אחד" הם אפילו לא מהצד הימני של המפה.
דתית. לאומנית. שסועה. מקוטבת. מוחרמת. גזענית. אלימה. אם בטוח שאתם רוצים לגדל את ילדיכם במדינה כזאת, אני לא יודע מה לכתוב לכם. אבל אם יש לכם ספק קל שבקלים, אם הוצאתם דרכון ספרדי "שיהיה", אם אתם מתגעגעים לימים שרדפו כאן שלום ולא דעות מיעוט - אז אין לכם מה להלין על רוני דניאל. הוא פשוט חושב כמו שאבא אמור לחשוב, ועושה בשביל הילדים שלו את מה שאבא אמור לעשות: לקוות.