"אויש, אני אוהב כדורסל". המשפט הזה של אלי ישראלי מהפתיח המיתולוגי של "צעד וחצי" (גלי צה"ל, שנות ה-80, פורמט "שירים ושערים" רק בלי השערים והשירים) היה נכון לגביי במשך כל כך הרבה שנים עד שכמעט לא שמתי לב כשהוא הפסיק להיות נכון. עברו לפחות שתיים-שלוש עונות לפני שהבטתי לאחור וגיליתי להפתעתי שאיבדתי עניין בכל העסק: תחילה ב-NBA (שמעולם לא אהבתי את הכדורסל שמשוחק בו), אחר כך בליגה דמיקולו שלנו, ובסופו של דבר גם בקבוצת הבית שלי, מכבי תל אביב.
מניסיוני, יש יחס הפוך בין מניין שנותיו של גבר ליכולתו להתלהב מדברים באשר הם, אז ההסבר שלי לעצמי היה שזה עניין של גיל (מה גם שספציפית לגבי מכבי, לא צריך עבר צהוב כדי להבין עד כמה ההווה אפור). פשוט הנחתי שאני וכדורסל כבר לא. עד שערב לח אחד מצאתי את עצמי יושב מול שידור ספורט מהגרועים בהיסטוריה של מדינת ישראל ומתלהב כמו הילד שהייתי כשהצ'אקות היו של דורון ג'מצ'י ולא של יובל זוסמן.
אם צפיתם, אני בטוח שלא תשכחו: נבחרת העתודה של ישראל זרמה כל כך יפה במשחק חצי גמר אליפות אירופה מול צרפת שלשום עד שאפילו קרטועי השידור-החי-מהאינטרנט של ערוץ הספורט לא הצליחו לעצור לה את השטף. זוסמן, תמיר בלאט, דניאל קופרברג, נתנאל ארצי – שמות שאני בקושי מכיר ושחקנים שבקושי ראיתי – שיחקו כל כך טוב מול חבורה כל כך אתלטית. בצדק אמר הפרשן שי האוזמן שאי אפשר להימנע מקלישאת ה"זה הכדורסל שאנחנו רוצים לראות מנבחרת ישראל". ובמשפט הזה, בדגש על המילה האחרונה, נפל לי האסימון: זה לא שנגמר לי מכדורסל. זה שבניגוד לכל מה שתמיד חשבתי על עצמי, גם אני פטריוט ספורטיבי. שמה שחוויתי בשנים האחרונות לא היה דעיכה של אהבת הענף, כרסום ביכולת להתרגש או אפילו מפח נפש מצטבר מהצהובים, אלא תוצאה ישירה של מחסור בגיבורי כדורסל כחולים-לבנים.
רק כשראיתי את מכונת האסיסטים המוטרפת העונה לשם בלאט, רק כשמצאתי את עצמי כמעט מתפלל שזוסמן מספיק גבוה כדי לא להיות לכוד לנצח בין עמדת הגארד והסמול פורוורד – רק אז באו לי הזיכרון והתובנה שאירועי הספורט הכי מרגשים שחקוקים לי בזיכרון הם לא הזכיות של הקבוצה שלי בגביע אירופה, אלא רגעים שבהם כדורסלן ישראלי – תמיד ישראלי – עשה משהו מעורר השראה, הזדהות, גאווה, כל מנעד הרגשות הפטריוטיים, בקיצור ובבהירות שעכשיו מוזר לי לראות כמה מאוחר היא באה לי.
טל בורשטיין דופק דאנק ושאגה של כישרון צעיר שמגלה את עצמו דווקא במעמד המחייב של פיינל פור אירופי ב-2001. דורון שפר מפרפר את גרגור פוצ'קה בסדרה המטורללת מול בולוניה בעונת 99-2000'. עודד קטש במדי פנאתינייקוס תופר את השלשה שגומרת את הגמר האירופי של אותה שנה (ואחר כך, באחד מרגעי הספורט היחידים שממש גרמו לי לבכות, מתחבק עם דורון שפר וכאילו אומר גם לו וגם לי "סליחה שניצחנו"). וכן, גם הרגע שבו נדב הנפלד הניף את גביע אירופה הראשון שלו ב-2000-2001, אבל באותה מידה האיירבול של ג'מצ'י בשניות האחרונות של הפסד ה-71:69 לטרסר מילאנו ב-1987. כי גם שברון לב מוחלט כמו שחוויתי אז, הפסד על קוצו של סל בגמר האירופי הראשון שצפיתי בו בזמן אמת, זה משהו שאתה חווה רק כשאכפת לך ממקום הרבה יותר עמוק מאשר צבע הגופייה או הסמל שמוטבע עליה.
תראו, אני מחזיק מעצמי אדם נאור, או לפחות רציונלי. לא רק שאני מאמין בקביעה של סמואל ג'ונסון שהפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הנבל, אלא שפטריוטיות ספורטיבית באופן ספציפי נראית לי לא רציונלית מעצם הגדרתה. ראשית, נולדת איפה שנולדת בגלל מקריות צרופה; הרי החלטה אחת של הוריך הייתה הופכת אותך מישראלי לאמריקני או ווטאבר, אז איזה תוקף כבר יש להזדהות לאומית על מגרש הספורט? שנית, בכנות – כשמכבי הגדולה לקחה את גביעי הגב-אל-גב שלה עם שאראס ופארקר ושות', האם הפריעה לי הידיעה שהשחקנים הישראלים היוו במקרה הטוב כינור שני להישגים האלה?
טוב, אז האמת היא שכן. האמת היא שהתרגשתי ממכבי ת"א הרבה יותר כשהיא הייתה הקבוצה של ג'מצ'י או של קטשפר, והאמת היא שהזכייה של 2014 – עם כל זה שהיא הייתה חתיכת נס ספורטיבי – לא ממש הזיזה לי, כי הייתה הישג קולקטיבי של נתינים זרים. ועוד אמת, בסיסית יותר מכל הנ"ל, היא שרק אידיוט ישמיע את הטענה שרגשות פטריוטיים-ספורטיביים אינם רציונליים. ברור, דומקופף - הם רגשות. כל הקטע זה שהם לא רציונליים.
צפיתי אתמול במשחק הגמר של העתודה נגד יוון, והיה לי ברור שזה גמור בערך שתי דקות פרקט אחרי היתרון הראשון של היוונים. זה מסוג הרגעים שבשנים האחרונות היו גורמים לי להתנתק רגשית, אם לא ממש לכבות את הטלוויזיה. אבל אתמול המשכתי לצפות ולתהות אם בלאט יצליח לפצח את ההגנה האטומה הזאת בחדירות כי אחרת מה יהיה איתו ביורוליג, אם ההצגה של קופרברג בחצי הגמר הייתה מקרית או שמדובר ביורש לגיטימי לליאור אליהו, ומתי מתחילה העונה של מכבי אני כבר מת לראות מה ייצא מהזוסמן הזה.
אז נבחרת העתודה סיימה את הטורניר כסגנית אלופת אירופה, וזה הישג שצריך להרחיב את ליבו של כל אוהד בישראל. אבל מבחינתי, הדבר הכי מרגש שקרה בטורניר הזה הוא שלפחות לרגע קיבלתי את הספורט שלי בחזרה.