"בטח, בטח שנגיש. יש שירותי נכים, חניית נכים". עונה המסעדן.
"ומה לגבי הכניסה למסעדה עצמה'', הוא שואל, ''כי אני על כיסא גלגלים".
"בכניסה יש שתי מדרגות, אבל ממש קטנות, זו בעיה?", שואל המסעדן.
"זו בהחלט בעיה", אומר האיש, "גם מדרגה אחת אני לא יכול לעלות עם הכיסא".
עונה לו המסעדן, "אל דאגה, יש בצד גם רמפה שתוכל להיכנס בנוחות וביעילות".
אומר האיש בלבו, ''הידד, עוד יש צדיקים בסדום עם מודעות לנגישות".
בערב הוא מתקלח, מתבשם, מתלבש ויוצא למסעדה. בחניית המסעדה הוא רואה לשמחתו את השלט הכחול המוכר של האיש הרזה שיושב על מגנט ''חנייה שמורה לנכים'', ולבו מתרחב כשהוא רואה שהחנייה אפילו פנויה. אמנם החנייה היא ברוחב של מיני-מיינר והאספלט מתחת קצת מתפורר ובוצי וגם טיפה על העוקם אבל האיש לא נטפל לזוטות, שהרי העיקר הכוונה והמודעות לנגישות שאין לזלזל בה בימים אלה של אדם לאדם זאב.
האיש יורד במעלון של המכונית, יוצא ומביא את עצמו אל פתח המסעדה. כמעט, זאת אומרת, כי בין המדרכה לפתח המסעדה מפרידות שתי המדרגות המדוברות. הוא תר בעיניו אחר הרמפה המובטחת, מתגלגל ימינה ושמאלה אך כל שהוא מוצא זה מדרגות ושיחים קוצניים. הוא מרגיש במורד הבטן איזה עקצוץ של חוסר נעימות, אולי אפילו התחלה של רוגז. שהרי הבטיחו לו שיש רמפה. מה גם שבאוויר יש התחלה של טפטוף שמרמז על גשם שמרמז על חוסר נעימות של ממש.
האיש עוד שוקל להרגיש קצת יותר מרוגז על דרך החתחתים שהוא נאלץ לעבור, אבל העובד כל כך חייכני ומנומס שחבל לו להיטפל לזוטות, שהרי העיקר הכוונה והמודעות לנגישות שאין להקל בה ראש בימים אלה של מתיחות.
סומק קל והתנצלות רפה
אחרי כמה דקות מגיעה הבחורה עמה הוא נפגש והיא, מסתבר, מאוד נגישה וחברותית, וגם המלצרים מאוד נגישים ואדיבים והאוכל והשתייה גם כן, כל כך נגישים שבשלב מסוים האיש מרגיש ששתה קצת יותר מדי מים, שהטבע קורא לו.
הוא מתנצל בפני הבחורה ונפנה לחפש את שירותי הנכים. משמצא, הוא דופק בדלת. "תפוס!" עונה קול נשי מבפנים. "אם תפוס, נחכה בסבלנות," חושב האיש לעצמו וכדי להרגיע את השלפוחית הגועשת עוצם עיניים ומדמיין את מדבריות אפריקה הצחיחות.
כמה דקות אחר כך, משגובר הלחץ, הוא דופק בדלת פעם נוספת וכמו במטה קסם נשמע מפנים רעש הדחת האסלה ונטילת הידיים. הוא מתרחק מהדלת לכיסא הגלגלים של היוצא, אך כשהדלת נפתחת יוצאת ממנו בטפיפות עקבים עלמה צעירה ומבושמת. כשהיא רואה אותו עולה סומק קל בלחייה והיא ממלמלת "סליחה" רפה, מתחמקת ממבט התוכחה שסיגל לעצמו במיוחד לאירועים כאלה. האיש רוצה לכעוס ולסנן איזה משפט ארסי אבל חבל לו להיטפל לזוטות וממילא העלמה כבר מתרחקת. הוא מנחם את עצמו שהיא בטח למדה את הלקח שלה על המודעות לנגישות ולא תחזור על המעשה הזה, לפחות לא הערב.
כשהוא גומר את ענייניו בשירותים, האיש חוזר אל הבחורה והם ממשיכים לשוחח על הא ועל דא. הוא מזמין חשבון, שדווקא לא כל כך נגיש, אבל זה מחיר האהבה. כעת נותר להם רק לצאת מהמסעדה, אך כדי לעשות זאת על האיש לעבור בוויה דולרוזה של הרמפה. הם יוצאים יחד, היא פותחת לו דלתות, דרך שער האשפות, אל מגרש החניה. האיש ניגש אל המכונית שלו ומגלה שהיא חסומה משני צדדיה על ידי מכוניות חונות, שאין לו איך לפתוח את המעלון ולהיכנס לאוטו, שהוא לכוד בחוץ. וכשהטפטוף הופך לגשם של ממש, האיש מחליט שמותר לו להיטפל לזוטות, שזה כבר לא היטפלות לזוטות, שהרי העיקר הוא חוסר כוונה וחוסר מודעות לנגישות, שמזלזלים בה יותר מדי בימים אלה. האיש כועס.