טלי רוזנר מ"רמזור" (ועוד שתיים, שלוש, מאתיים אלף הריוניות נוספות) קוראת לעובר שלה "בוטן"; אני קוראת לשלי "שטח". טלי כותבת לבוטן מדי יום, עוד לפני שהיא יודעת אם הוא בן או בת; אבל כשאבא של שטח שאל אותי אתמול אם אני אוהבת אותו, את העובר שלי, שהוא כבר עובר בשל ממין זכר שיודע לבעוט - לא עניתי.
תמיד אמרו לנו שכשמרגישים אהבה אז יודעים. אני מרגישה הרבה דברים: סקרנות, התרגשות, אימה, קצת גאווה (הצלחתי להיכנס להריון! אני נורמלית! זה בכלל לא היה מובן מאליו), קצת ייאוש. אבל אהבה? מה יש פה לאהוב? את מי?
אז כן, יש לי בעיה עם טלי, כי היא כל מה שאני לא - ושעוד לא החלטתי אם הייתי רוצה להיות. טלי היא ההריונית הקלישאתית, ה"אול-יזראלי-פרגננט-וומן". היא לא תאכל גבינות בשלות ופסטרמה כל ההריון, לא תשכב על הגב יותר מחמש דקות מהחודש החמישי ואילך, ובטח שלא תכניס הביתה ריהוט לתינוק לפני הלידה, נגד עין הרע (חמסה חמסה חמסה).
ולי נמאס כבר להיות ההריונית ה"אלטרנטיבית", שכל דבר חייבת לעשות הפוך ודווקא. מה היה לי רע להיות בעצמי קלישאה כמו כולן, ללכת ל"מיי בייבי" בירכא כמו כולן ולקנות לי סל-קל מקסי קוזי כמו כולן? למה אני ממהרת להסיר את היד מהבטן, כשהיא נמשכת לשם לליטוף הריוני? למה אני מתעקשת להמשיך לאכול ביצי עין, למרות שאומרים שזה מסכן את העובר? למה אני עושה כפיפות בטן בחודש שישי? למה אני מסתכלת בתמונות האולטרסאונד ולא חושבת שרואים שם משהו שאפשר לקרוא לו "חמוד"? למה אני לא מדברת אל שטח שלי, או מרגישה אליו רגש אימהי?
כבר עשו את זה לפני
כולן מבלפות, אני אומרת לעצמי. הן עושות את מה שהן יודעות שצריך לעשות, אומרות את מה שהן חושבות שצריך לומר ומרגישות את מה שנראה להן שהן אמורות להרגיש. את אמיתית, את אותנטית, את לא משקרת לאף אחד ובטח שלא לעצמך, אני מבטיחה לעצמי באסרטיביות מלאת בטחון. אני מאמינה לעצמי, באמת שמאמינה, אבל אני גם חייבת לתהות – למה אני לא מסוגלת לשחרר קצת, רק טיפ-טיפה, את הסלידה הזאת מכל מה שנגוע באיזו מידה של רגשנות, כזו שגורמת לאמריקאים להיאנח ב"אוווווו" מלוקק? מדוע אני לא מסוגלת להיות קצת יותר אינטואיטיבית, קצת פחות רציונלית, קצת יותר כמו כולן?
אל תטעו: אני מאוד שמחה בהריון הזה, בתינוק העתידי הזה. אני שמחה בשירים שאשיר לו ובסיפורים שאספר לו, באבא שיהיה לו וברגעים המצחיקים, המרגשים והמאתגרים שאני יודעת שהוא הולך להעניק לנו. אבל נכון לעכשיו, לפחות, אין עדיין קשר בין השמחה הזאת לבין הבטן הזאת, גם אם לאחרונה עושה רושם שיש בה סימני חיים (הרגשתי את זה לפני שבוע, כשהוא התחיל לבעוט לי באיברים הפנימיים).
כל עוד לא נוצר הקשר, הבטן הזו נשארת בשבילי שיא הקלישאה – כל מה שקשור בה הוא נדוש ולעוס ומוכר, כי הרי כבר עשו את זה לפני, עוד יעשו את זה אחרי: ידיים כבר הושטו אי פעם לגעת בבטנים אחרות, מושבים ברכבת כבר פונו אי שם למען נשים אחרות, תורים זהים לאלה שאני קובעת כבר נקבעו אי מתי לרופאים אחרים. אני לא ממציאה שום דבר.
בבית, לבד מול המראה, אני מתפעלת מהבטן, מודדת בגדים, מורחת שמנים. אני מודעת לעובדה שמתחת לבגדים ולשמנים גדל לו שטח הזעיר, אבל לעת עתה אני לא יודעת מה הידיעה הזו גורמת לי להרגיש כלפיו. אני לא יודעת אם טלי מרגישה משהו לבוטן שלה, או שהיא סתם משחקת אותה; אני לא טלי רוזנר, וזה בסדר מבחינתי. כשמרגישים אהבה אז יודעים, וכמו שאני בטוחה שגם היום אישן כל הלילה על הגב בניגוד להמלצת הרופאים, ככה אני גם בטוחה שכששטח יגיע, אני אדע.