אנחנו עם של מפונקים ובכיינים. מתבכיינים על מחירי הדירות ובסוף מצביעים לאותו ראש ממשלה שלא מטפל בזה; מייללים על מחיר המילקי וממלאים איתו את המקררים; זועמים על מחירי העגבניות אבל לא מוותרים על השקשוקה. רק מקטרים כל הזמן.
אבל גם בקנה המידה שלנו, נדמה לי שהשבוע שברנו שיא: ירד גשם, עשרות אלפי משפחות נותקו מחשמל למשך שעות וימים – ותראו איזו מהומה התחוללה במדינה. מהדורות הטלוויזיה, הרדיו וכותרות העיתונים ואתרי אינטרנט הקדישו לקטסטרופה את הכותרות הראשיות. אזרחים זועמים בשרון תועדו כשהם מדליקים נרות ומפלסים דרך בשלוליות. זה לא שהם חיים ברחוב, חלילה; רובם גרים ביישובים יוקרתיים עם רמת חינוך ואיכות חיים מהגבוהים בישראל. אבל על מה כל המהומה?
אז לא היה לכם חשמל במשך שלושה ימים. אז היו לכם הצפות בכניסה לבתים. קורה שפעם בכמה שנים חברת החשמל מפשלת. תקלות קורות. אבל לעשות מזה דרמה של סוף העולם זו הגזמה פרועה לגמרי. קצת פרופורציות. אתם הרי לא ממש מסכנים. לפחות חלקכם גם יכולים לברוח לכמה ימים לבית מלון ואפילו לחו"ל במקום להתלונן.
הנה פרופורציות: אני לא זוכר שמישהו בכלל התייחס ל-100 אלף בדואים המתגוררים בפזורה הבדואית בנגב (כבר למעלה מ-50 שנה) בתת-תנאים, בלי חשמל, בלי תשתיות ובלי מים. כל שיטפון הכי קטן מציף להם את האוהלים ומסכן את חייהם. ילדיהם נאלצים ללכת לבית הספר או לכביש דרך בוץ ודרך ואדיות גועשים ומסוכנים. פארק? אולם ספורט? זה חלום הזוי עבורם.
מישהו בכלל סופר את הבדואים האלה (או את הדרוזים בצפון, שסובלים מבעיות דומות)? מישהו מתייחס אליהם? הם אזרחים שקופים שלא מעניינים אף אחד. הם לא מצטלמים כל כך טוב, לא מתלבשים יפה, לא הופכים שולחנות. הם רחוקים מהעין. אין מי שישמיע את זעקתם. יש להם תעודות זהות כחולות, ילדיהם משרתים בצבא ומסכנים את חייהם למען המדינה – ובכל זאת, אף אחד לא סופר אותם כשיש שיטפונות (או כשיורים רקטות מעזה).
אז תפסיקו לעשות רעש מכמה טיפות של גשם. יש אזרחים שסובלים הרבה יותר מכם וחיים 365 ימים בשנה בלי חשמל. ולאף אחד לא אכפת מהם.