האם גם הפיד שלכם מוצף בתמונות של זבל? כי שלי ממש מסריח. זבל בפארק הירקון, זבל בשמורות הלאומיות, זבל בכנרת. חול המועד ונופל על שקית אשפה.
אבל רגע, משהו פה לא מסתדר. בשנים האחרונות, יותר מאי פעם בעבר, אנחנו מוצפים בהסברת והסדרת אשפה – החל במדיניות ה"הפרד ומשול" שהוחלה על פחי הזבל שלנו וכלה בהזרקה של תודעה סביבתית לראש הקולקטיבי שלנו. אצל הילדים זה כבר בכלל טבע שני, משחק מילים לא מכוון: כמו שהדור שלי דקלם "חבל על כל טיפה", ככה בני דורה של בתי מודעים לסביבה. נסו לזרוק בקבוק מים מינרליים לפח ולא למחזורית, והם יסתערו עליכם כחיילים בסיירת הירוקה.
אז מה הסיפור פה? איך מסתדרת התודעה עם ההוויה?
בסוף כל "אני רק שאלה" עומדת שקית זבל פתוחה
חשבתי על זה לא מעט השבוע אגב סלאלום עם האופניים בין ערימות הפסולת בפארק הירקון, ובסופו של דבר נפל לי האסימון: זה עוד תת-סעיף של תרבות ה"אני רק" – זאת שבקצה אחד שלה ניצב ה"אני רק שאלה", ובשני עומדת שקית זבל פתוחה למחצה ושפוכה למחצה באמצע הפארק.
"אני רק" זה למעשה קיצור של "אני יודע מהי ההתנהגות הנורמטיבית, רק שהפעם אני מרשה לעצמי לחרוג ממנה ויש לי תירוץ ממש טוב". כלומר, זאת רציונליזציה של התנהגות מסריחה. תירוץ שאנחנו משמיעים – לסביבה, ולא פחות חשוב מזה, לעצמנו – כדי להצדיק פעולה שאנחנו יודעים שאין לה הצדקה.
זה התחיל עם ה"אני רק שאלה" הישן והטוב, שהרציונל מאחוריו מובן מאליו: אני יודע שיש תור ושאסור לחתוך, אבל זה בסדר, כי אני לא חותך. רק שואל. זאת אפילו לא ממש שאלה, יותר שאלונת. הנה, עובדה, אני אפילו לא נכנס לדוקטור. רק עומד פה ונשען על המשקוף. אני בסדר.
אני רק שאלה. אני רק עומד פה שנייה בדאבל פארקינג. אני רק מעכב עכשיו את כל הטור של הפנייה שמאלה כי שכחתי שאני צריך להסתובב פה והרי לא ייתכן שאסע עד הרמזור הבא, מי שמע על דבר כזה. אני רק בודק ככה בצעקות עדינות אם אפשר לשדרג אותי לביזנס, זה לא שאני בכוונה מעכב פה את כל הצ'ק-אין. אני רק אשאיר פה את האשפה הזאת, ממש בושה שלא דואגים לשים פה פחים.
אתם מכירים את זה. כולנו מכירים את זה. בכנות, כולנו עושים את זה. מספקים לעצמנו הצדקה רציונלית לעשות משהו שאנחנו יודעים שאסור. מתקרנפים לתוך פוזיציה של "אני בסדר כי אני יודע שזה לא בסדר".
איפה הפחים כולם?
בשנה שעברה הייתי עם הילדה בלונה פארק. היינו הבאים בתור לעלות על הג'ירף, או איך שלא קוראים למדור הגיהינום הספציפי הזה, כשהאישה שלפנינו אותתה לילדיה שזה עתה ירדו מהמתקן ופשוט ניתבה אותם ישר לראש טור הממתינים – חיתוך בסדר גודל של 20 דקות. שאלתי מה הקטע. "מה, נתתי להם את התור שלי", אמרה ההיא. חצי דקה אחר כך נפתחו הג'ורות הדדית, אבל מה שבאמת נצרב לי בזיכרון מהאינסידנט ההוא זה לא הקללות, אלא מידת השכנוע העצמי שלה. היא באמת-באמת האמינה לבולשיט של עצמה. הגיוני - זה היה לה קל יותר מלהודות שהיא בהמה.
אני מניח שכולכם איתי עד כה. הרי כבר סיכמנו: כולנו מכירים את זה וכולנו עושים את זה. עכשיו הרשו לי לאבד כ-56 אחוזים מכם ולקבוע שיש קשר ישיר בין תרבות ה"אני רק" למציאות הפוליטית שלנו. ש"אני רק שאלה" זה אח של "אנחנו מדינת אפרטהייד? תראה מה קורה בסוריה". ככה זה: הטריק הכי גדול של הימין הוא לשכנע אותנו שאנחנו בסדר כי אנחנו יודעים שאנחנו לא בסדר. שיש יותר גרועים מאיתנו. שבעיקרון אנחנו מוסריים וזה רק שבפועל אנחנו עושים דברים איומים.
יודעים מה, במסגרת ההקלות: האמת היא שהשורשים של זה נעוצים עוד בימי טרום-טרום שלטון הימין. זוכרים את גולדה עם ה"לעולם לא אסלח לערבים על שאילצו את ילדינו ללמוד להרוג אותם"? אז כזה. כן, אנחנו עושים דברים שלא ייעשו, אבל זה לא באשמתנו. הם התחילו. אלה רק כוח הם מבינים. זאת לא אשמתי שאין פה מספיק פחים.
כולנו צריכים להיות מזומנים אל היחידה הארצית לחקירות הונאה עצמית. חברים, אנחנו כל כך עמוק בזבל שהפסקנו להריח אותו.