פייסבוק עובר מהפך. אולי שמתם לב. לא, אני לא מדבר על הטיימליין. אני מדבר על המהות. הרשת שהחלה את דרכה כאוטוסטראדה של סטטוסים, התפתחה לאלבום תמונות אינטרנטי והפכה לרשימת המלצות של תכנים וסרטונים, החלה לאחרונה מתפקדת כלוח מודעות משטרתי. אחרי החיילת המצטלמת עם עצירים (והחיילים המצטלמים עם עצירה), רוצח החתולים והישראלי המאורס המכוער, הגיע תורו של החרדי החופן.
החרדי החופן הוא גבר דתי שלכאורה הטריד מינית בחורה בתל אביב. היא הצליחה לצלם אותו, ובמקביל לפנייתה למשטרה מיהרה להעלות תמונות לפייסבוק, למען יראו ויראו בנות ישראל המסתובבות ברחוב בן יהודה.
על פניו – מעשה ראוי. האיש ביצע מעשה מגונה, ומיד בא על גמולו – סקילה פומבית בכיכר העיר החדשה שלנו, "הוול". בלי ביורוקרטיה, בלי טובות ובלי תלות ברצונה הטוב ובמשאביה המוגבלים של משטרת ישראל.
אבל רגע – אתם מכירים אותו? אתם מכירים את הבחורה שהוטרדה? מה גורם לכם לחשוב – לבד משילוב בין אמון טבעי בבחורה המספרת שנפגעה לשנאת חרדים אופנתית – שגרסתה היא אכן הגרסה הנכונה? האם אדם כבר לא זכאי עד שתוכח אשמתו, רק בגלל שיש מצלמה באייפון? נראה שלא רבים הוטרדו ממחשבה זו. התמונות זכו ליותר מ-3,000 שיתופים בתוך שעות, וכפי שקורה לרוב במקרים כאלה, מהר מאוד הפך האישיו הפייסבוקי לאייטם תקשורתי שהגיע גם לאתרי האינטרנט ולמהדורות החדשות.
סיוט ויראלי
כך בדיוק קרה רק בשבוע שעבר, כשתמונות מיער ישראלי מטונף שהעלה רוכב אופניים לפייסבוק הפכו לסיוט ויראלי עבור שני אנשים שהתארסו לילה קודם לכן. אלא שבשיאה של התגלגלות הפרשה הגיע מפנה לא צפוי: הידיעה על אלבום הקלון הגיעה גם למאורסים הטריים, והם ביקשו את זכות התגובה. הם נתנו את גרסתם (המקום נוקה רק למחרת בגלל החושך), והלינו על כך שמפיץ התמונות לא טרח לברר איתם את העובדות קודם לכן.
תסכימו עם בני הזוג או תתנגדו, תקראו לזה סיבות או תירוצים, תתהו כמוני כיצד מקום שהוא מואר מספיק לקיום אירוע הוא חשוך מכדי לנקות אותו בסיומו ומדוע לא נערכים מבעוד מועד לאקט הניקיון המובן מאליו; כך או אחרת, לא תוכלו להתעלם מעניין מרכזי שעולה מן התגובה: האלימות הפייסבוקית היא כלי נטול בקרה. היום עשויה ליפול לידיו מטרה הולמת, "ישראלי מכוער" או עבריין מין אמיתי. מחר זה עלול להיות קורבן חף מפשע. מחרתיים אלה יכולים להיות אתם.
הקלות של הלינץ' האינטרנטי
קבלו עדכון סטטוס: הפייסבוק הוא לא לוח מודעות משטרתי, הוא עמוד הקלון הציבורי. הוא לא כיכר עיר של התדיינות פוליטית, אלא של משפטי שדה. אלפי הישראלים שממהרים לשתף תמונות של חשודים בפוטנציה בהתעללות בבע"ח, במעשים מגונים או בישראליות מכוערת, לא טורחים לעמוד על פרטים, לדרוש הסברים ואפילו להציע סולם התנצלות וחרטה. הם פשוט רומסים בשעטת שיתופים. כוונותיהם טובות: הם באים לגנות תופעות מכוערות ולהרתיע אחרים מלנהוג כך. אלא שבעשותם כן באופן כוחני כל כך, הם בעצם פוגעים בכל אחד מאיתנו.
הכוח האדיר של פייסבוק, תנועת ההמונים האינטרנטית, יכול להיות מנוצל לטובה ולרעה. זהו טיבו של כוח. תשאלו את ספיידרמן. ובאותה מידה שהוא יכול לשמש כדי לגנות התנהגות מכוערת או להתריע מפני מטרידן סדרתי, הוא יכול גם לשמש באופן מניפולטיבי למעשי נקם אינטרסנטיים. האם אין עוד כל צורך בגושפנקה סמכותית כמו משטרה או בית משפט כדי להאשים אדם (שאינו איש ציבור)? האם די באלמוני אחד שמעלה את תמונתו של אלמוני אחר כדי לפצוח בלינץ' אינטרנטי?
"אור המנורה הוא השוטר היעיל ביותר", קבע השופט האמריקאי לואיס ברנדייס. אבל באור הזה, בכוח הקטלני הזה, יש לעשות שימוש זהיר. לשקול היטב את משמעות הפעולה האגבית (והמוסרית לכאורה) של השיתוף. לחשוב על הנזק הפוטנציאלי הטמון במעשה. לשאול את עצמכם האם אתם יכולים לומר בביטחון ובלב שלם כי אותו אדם ראוי לנזק זה. לתהות אם אפשר שאתם נופלים בעצמכם קורבן למניפולציה. לא לתת לאצבעות ללכת במקומכם.
משתף תמונות היער הבין את הנזק שגרם. בעמוד הפייסבוק שלו הוא מיתן את דבריו והודה בזהירות ש"חצינו גבולות, ואני בהחלט אחראי לזה". בהמשך שאל את עצמו מה יעשה כשיתקל במקרה דומה, וענה: "לא יודע". ואז, כמה סטטוסים מאוחר יותר, הגיעה התשובה שלא ידע להשיב: תמונה לא חדשה, מכוערת ומתסיסה, של נער ישראלי בחברון השופך יין על עוברת אורח ערביה. האם אותו נער אלמוני ראוי לקלון הזה? סביר להניח שכן, אבל מי באמת יודע?
עוד לא למדנו כלום, כך מסתבר.