קו דק מחבר בין שני אירועים שהשתלטו אמש על החדשות: הביקור של מירי רגב באבו-דאבי והטבח ב-11 היהודים בפיטסבורג. כמובן שיש גם קו מחבר עבה: שתי דוגמאות קיצון של יחס ליהודים בשני חלקים שונים מאוד ורחוקים מאוד של הגלובוס (ועוד בליהוק הפוך-על-הפוך, שהרי אנחנו מצפים מארה"ב להסביר לנו פנים ומאבו-דאבי להזעיף אותם). הקו הדק, זה שלטעמי שווה דיון ומחשבה מעמיקים יותר מהכותרת החולפת, הוא מה שמאפשר לאירועים כאלה להתרחש מלכתחילה: הגדרת העצמי והגדרת האחר. במילים אחרות, אלו אירועים שיכולים להתקיים רק במציאות שבה יש זהות דתית, שבה השאלה במה אתה מאמין – לאיזה אל אתה מתפלל, אילו חגים אתה מציין - היא חלק ממה שמגדיר אותך.
ב"לפרק את הארי" של וודי אלן יש מונולוג קצר שדמותו של אלן נושאת כדי לנגח את אחותו, שנשואה ליהודי דתי-ימני: "אם ההורים שלנו היו ממירים את דתם לקתוליות חודש לפני שנולדת, היינו קתולים. כל הדתות הן מועדונים סגורים, מדירים. הן מטפחות את מושג ה'אחר' כדי שיהיה לך ברור את מי לשנוא". אני זוכר עד היום את הפעם הראשונה שצפיתי בסרט הזה ושמעתי את המשפט הזה, כי רמות כאלה של "וואלה" זה לא משהו שקורה (לי) כל יום.
כולנו יהודים, כולנו מתנשאים
לפני שלושה שבועות כתבתי כאן על החתונה של לוסי אהריש וצחי הלוי. טענתי שבכולנו, קרי בכל היהודים, מוטמעת הכרה בעליונותנו על בני שאר הדתות והעמים (מה לעשות שתפסנו את המיתוג של "העם הנבחר" ו"אור לגויים"), וביתר שאת על הערבים. מה שלא כתבתי (כי חשבתי שזה מובן מאליו, אבל מתגובות למאמר הבנתי שזה לגמרי לא) הוא שהעליהום שספג אורן חזן בעקבות הביקורת שלו על האיחוד של השניים היה מירוק מצפון קולקטיבי קלאסי, מפגן פשוט מרהיב של צביעות ליברלית: עמוק בפנים אנחנו בזים לערבים בדיוק כמו חזן (או כמו רגב כשהיא מצטלמת עם ישראלים ולא עם אבו-דאבים), אבל לוסי? מה פתאום, לוסי זה לא "ערבי". היא מגניבה והיא הדליקה משואה ביום העצמאות ובקושי יש לה מבטא בכלל. אנחנו אוהבים אותה ואנחנו נגן עליה מפני הגזענות של אורן חזן. אבל לא נשים לב, חלילה, שכל מילה נוספת שנאמרת לזכות או לגנות החתונה של הערבייה והיהודי היא בדיוק הבעיה. זה שזה אייטם, זה שזה אישיו – זאת הבעיה. לא אורן חזן, לא מירי רגב. הבעיה היא שאנשים שמחזיקים מעצמם ליברלים, שמקדמים אג'נדה ליברלית, עושים עניין מנישואי תערובת בעודם משלים את עצמם לחשוב שהם לא נגועים בשנאה.
נכון, גם מגדר, נטייה מינית ומוצא מהווים רקע לפשעי שנאה והתבטאויות איומות, אבל הנה ההבדל: למחרת החתונה של אהריש והלוי, יאיר לפיד נחפז להביע עמדה עקרונית נגד מה שהוא מגדיר כהתבוללות, ואף לסת לא נפלה מזה שפוליטיקאי מהצד הליברלי מעביר את המסר שעדיף אם יהודים לא יתחתנו עם ערבים. האם אתם מסוגלים לדמיין נציג של "יש עתיד", או לצורך העניין של הליכוד, שאפילו ירמוז שמוטב לאשכנזים להתרחק מספרדים? אז זהו, שאיכשהו זה עדיין לגיטימי כשמדובר בדת של האחר.
כולם נגועים בשנאה הזאת. כולנו. בני כל הדתות וכל העמים. כי תמיד יש מי שיעשה בדיוק את מה שוודי אלן דיבר עליו ב"טיפוח מושג ה'אחר'". ושלא תטעו - "אחר" זאת בדיוק המילה. את ה"מפחיד" או ה"שנוא" אנחנו יודעים להשלים לבד, באוטו-קורקט של המוח, כי מה לעשות ששנאת הזר והשונה היא ממש אינסטינקט (מציע לכם לקרוא בהזדמנות על שלל הסיבות לשנאת זרים שמציעים חוקרים מתחומים שונים. בגדול? יש לזה כל כך הרבה סיבות שלא באמת ניתן לחמוק מזה).
חור בהשכלה
אבל זה שמשהו טבוע בנו, או זה שמסר מסוים הוטמע בתודעה שלנו, אין פירושו שאנחנו צריכים פשוט לקבל את זה. הרי זה כל הקטע של העולם המערבי: אנחנו קרניבורים, אבל נפסיק לאכול בשר כי זה לא מוסרי. אנחנו המין החזק, אבל לא נכפה את עצמנו על נשים כי אנחנו טובים יותר מהאינסטינקט הקדמוני שלנו. איך אמר ג'ון פ. קנדי? אנחנו עושים את הדברים הקשים כי הם קשים. זה בונה אופי. אבל בזמן שמנסים לגמול אותנו מכל חטא ונזק, אף אחד לא מדבר יותר על הגמילה האמיתית שהאנושות זקוקה לה - גמילה מדת. גם את זה אנחנו צריכים לעשות כי זה קשה, בדיוק כמו שצו השעה הוא לזהות את הגזען הקטן שבתוך כל אחד מאיתנו ולהבהיר לו שהוא לא מנהל את העניינים – שזה, במטותא, כל ההבדל בין האדם הסביר ואורן חזן.
אני לא מדבר על אמונה. אמונה זה דבר נפלא, מציל נפשות. אני גם לא מדבר על צווים מוסריים, כי אם תבדקו את זה, תגלו שכל הדתות שאתם מכירים מקדמות ערכים אנושיים שמזוהים אצלנו עם כל מה שטוב ברוח האנושית – עד שזה מגיע אל האחר. וזאת הגמילה שאנחנו זקוקים לה כאן באזור הזה, ובאותה מידה שם בפיטסבורג. אנחנו מוכרחים להגיע לשלב ההתפתחותי הבא בהקשר הזה (ובינינו – השלב הנוכחי הוא לא רק קטלני אלא גם די מביך. "האל שאני מאמין בו אבל לא יכול להוכיח את קיומו בשום אופן הוא טוב משמעותית מהאל המומצא שלך"? נו באמת).
פעם הייתה תנועה שנקראה "ההשכלה". זה לא היה נורא מזמן, בסך הכל לפני איזה 150 שנה, כשיהודים (לא רק הם, אבל גם הם) קידמו רעיונות של רציונליזם, ליברליזם, חופש מחשבה, ובראש ובראשונה נאורות. כל מיני מילים שלמדתם בשיעורי היסטוריה, כמו "אמנציפציה" ו"אוטו-אמנציפציה", הם תולדה של רגע מאוד מסוים בהיסטוריה האנושית שבו הציוויליזציה כולה כאילו התעוררה לראות את נזקי הציווי הדתי, נזקי "טיפוח המושג של ה'אחר'", ופתאום אפילו האנטישמיות באירופה ניגפה בפני הרעיונות החדשים. רק לרגע, אבל איזה רגע חשוב.
תראו, לא רק האופנה מחזורית. גם הפוליטיקה. כשהייתי בן 20, בניינטיז, הלך הרוח במערב היה ליברלי ואופטימי. ואז נפלו המגדלים, ואחריהם הבורסות, ושוב היה חשוב מאוד שנדע את מי לשנוא. אני מספיק ישיש כדי לדעת ממש אמפירית שאנחנו חווים כרגע לא יותר משיא של תנועת מטוטלת לכיוון הימני/דתי/לאומני; במונחים היסטוריים, תמצמצו ונתפכח גם מהאשליה הזאת. השאלה שמטרידה אותי הבוקר היא לא אם האנושות תיגמל אי פעם מהדת; היא אם יישארו מספיק אנשים כדי לחגוג את זה.