לפני חמש שנים, בעקבות חטיפתו של גלעד שליט בידי חמאס וארגונים אחרים, החל מבצע "גשמי קיץ". כל נושא החטיפה, תהליך המשא ומתן וההסכמה הישראלית, היו ארוכים והתישו את שני הצדדים גם יחד. בשבוע התשיעי ל"גשמי קיץ", המשרד לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA) של האו"ם דיווח כי מספר ההרוגים הגיע ל-202 איש, ביניהם 44 ילדים. אני עדיין זוכר את חיי היום יום בעת המבצע. תחנת החשמל הראשית בעזה הופצצה וחשמל זרם לביתנו במשך שש שעות ביום בלבד. עכשיו, חמש שנים מאוחר יותר, אני כותב את המאמר הזה לצלילי מסגדים, קריאות ממכוניות ואנשים החוגגים ברחובות את עסקת חילופי השבויים.
אין טעם לעסוק בעבר. המתים כבר לא יחזרו, והבתים והמתקנים שנהרסו כבר הוסרו. חמש שנים מתחילתו של המצור, גם בעיית החשמל כבר הפכה לפרט קטן בחייו האומללים של העזתי. אני מאמין שזה הזמן לדבר על הלקחים והצעדים הדרושים לאחר יישוב עסקה שכזו.
ראשית, ממשלת ישראל צריכה להבין שזה לא מוסרי, לא חוקי, לא מקובל, לעכב ולעצור ילדים. על פי הסעיף הפלסטיני של ההגנה הבינלאומית על ילדים, כ-6700 ילדים פלסטינים בין הגילאים 12 ו-18 נעצרו על ידי הרשויות הישראליות בין אוקטובר 2000 לאפריל 2009. באפריל 2010 המספר היה 280. מעצרים אלה עומדים בניגוד לחוק הבינלאומי, ובו זמנית, מדרבנים את הפלסטינים לנקמה. בשנת 2010, הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה דיווחה על מעל 7,000 פלסטינים בבתי הכלא הישראלים, מהם 264 במעצר מינהלי. מדובר במספר עצום הכולל נשים המרצות מאסר או נמצאות, גם הן, במעצר מינהלי. לקח נוסף שניתן להסיק מדרך פעולה זו: מעצרן של נשים יוצר כעס רב ועמוק בצד השני.
לא כל פלסטיני הוא מחבל פוטנציאלי
שנית, מדיניות הענישה הקולקטיבית, אשר אומצה על ידי ממשלות ישראל כלפי רצועת עזה, הוכיחה עצמה כחסרת תועלת ובעלת השפעות שליליות. לאחר הפצצות בעזה, בהן נהרגו מאות אנשים ומתקנים רבים נהרסו, חמאס קיבלו את מה שרצו להשיג מלכתחילה. החמאס לא נפגע ממעשי הצבא הישראלי. להפך, אלה ששילמו את המחיר היו אזרחים פלסטינים חפים מפשע, שנהרגו, שנפצעו, ושאיבדו את בתיהם, ואת עתידם. גם אני איבדתי הזדמנות ללמוד בחו"ל כתוצאה מההסגר שהחל בעקבות מבצע גשמי קיץ. לא ברור לי מדוע ישראל מתעקשת ליצור לעצמה אויבים נוספים ולהרוס את תדמיתה על-ידי אימוץ מדיניות ענישה קולקטיבית זו, שכאמור, כבר הוכחה כחסר תועלת.
שלישית, לאחר עסקת חילופי השבויים, יש לשפר את תנאי חופש התנועה, בעיקר עבור תלמידים ואנשים חולים הנמצאים ברצועת עזה. פתיחת הרצועה, לפחות עבור יחידים המעוניינים לנסוע לגדה המערבית, תביא לשינוי מהותי. הגישה לחינוך ולטיפול רפואי אינה אמורה להיות מותנית. גם הגישה המניחה שכל פלסטיני הוא מחבל פוטנציאלי, רק תהיה הוספת חטא על פשע. לפיכך, יהיה צורך לפתוח דף חדש עם המייצגים את חלקה הליברלי והנאור של החברה הפלסטינית ולא לכלול אותו במדיניות ענישה קולקטיבית.
החברה הישראלית רואה בחטיפת גלעד צעד בלתי מוסרי ובלתי חוקי, כמו גם הפלסטינים, שמאמינים כי מעצר של אלפי אנשים, כולל נשים, ילדים זורקי אבנים, וזקנים, אינו מוסרי ואינו חוקי. הנושא כאן הוא אותו נושא – ההתנגדות האנושית למאסר. לכן, המאמצים כעת צריכים להיות מכוונים יותר אל עבר מציאת פתרונות אמיתיים, ולא כלפי שימור הסכסוך ויצירת חברות זועמות המבקשות נקמה.
דבר אחרון שיש להזכיר הוא כי ישראלים רבים טוענים ששחרור אסירים יהווה איום על ישראל. מה שאני מסיק מכך הוא שאנשים עדיין חושבים על השלכות הסכסוך, ולא על הסכסוך עצמו. חשבו על כך: למה אנחנו מצפים מפליטים שחיים במחנות פליטים עלובים? למה אנחנו מצפים מילדים שנעצרו מעצר מנהלי ובילו חודשים ושנים בבתי הכלא ללא כל סיבה ברורה? למה אנחנו מצפים מאנשים שאיבדו את אדמותיהם? מאנשים שמושפלים במחסומים בגדה המערבית? ומה אנחנו מצפים ממי שנטבחו במבצע עופרת יצוקה? לכל פעולה יש תגובה. הגיע הזמן לעצור את האשמות ההדדיות. זה הזמן לדבר על הדרך לסיום הסכסוך הזה לנצח, על ידי מתן זכויות שוות לכל אדם שחי בארץ הקודש, כי חיי אדם קדושים יותר מאדמה.
ג' הוא סטודנט, בלוגר ופעיל בארגונים חברתיים בעזה