אוטוטו סוגרים 110 ימים. 110 ימים בהם סיון אברהמי הפכה מאחותי לפיינליסטית של האח הגדול 3. ואם כבר, אני זה שהפך להיות "אח של". עוד מעט אולי גם ייצא לי בטעות: "בואנה, גם לי יש אחות סיון, בול כמו זאת מהתכנית". כאילו רק אתמול לימדתי את הזאטוטה לנסוע על אופניים (טוב שהתמקדנו בנסיעה על קורה 30 מ' מעל הקרקע) והיום היא מדברת אלינו בפריים-טיים, שורדת הדחות, מחייכת לאסי וארז ועולה לי לגמר... וואלה יופי.
כל הזמן היה נדמה לי שאוטוטו הטירוף נגמר ואני אוכל לחזור לחיים הרגילים. אבל לאחרונה ראיתי מה עובר על מתמודדים אחרים, וכנראה שהטירוף רק יחליף צורה ועוד יעלה מדרגה. לפחות סיון תהיה בחוץ וגם תתחיל להתחלק בו. לפני שזה יקרה, וכנראה תוך כדי, ננסה לבלות איתה קצת זמן איכות. בלי מצלמות, בלי מיקרופון, בלי אסטרטגיה ועם המון חיבוקים ואהבה (אולי לא נעים כמו קיצי מאלעד, אבל כל דבר טוב נגמר מתישהו).
כמו עכבר מעבדה שהסתובב 110 יום על גלגל ויוצא מסוחרר ומטושטש, נצטרך לתפוס אותה ולהחזיר את הפוקוס לחיים האמיתיים שם בחוץ: למשפחה שאוהבת בלי תנאים, לחברות שמפרגנות בלי פשרות, ולהמוני אנשים שמרעיפים אהבה ותמיכה, שראו כל טיפת רגישות, הבחינו בכנות, והחמיאו על היכולת להכיל ולהתנהל בכבוד מול שאר הדיירים.
אחת שיודעת לעמוד על שלה
בגלל חוסר התקשורת בין ה"ריאליטי" למציאות לא יכולנו למסור לה כמה אנחנו אוהבים אותה, לעמוד מאחוריה ולתמוך ברגעים מורכבים, או לזרוק איזו מילה קטנה שמדי פעם הייתה חסרה לה. לכן שמחנו לראות את השינוי שסיון עברה בבית. היא הורידה את החלודה וחזרה להיות מי שהיא בחוץ: אחת שיודעת לענות, לעמוד על שלה, להגיד את המילה האחרונה גם מול דיירים "דומיננטיים" ו"חזקים" וכל זאת בלי להתפשר אפילו על צורת אחיזת המזלג! כמה כיף היה לראות שהשינוי והפתיחות לא באו על חשבון המקסימות, החיוכים ואהבת הזולת שמאפיינים את השיוט העדין והאצילי של הברבורה שלנו. למטה הכרישים הגדולים חיכו למעידה ואכלו בינתיים אחד את השני.
לאורך העונה, מהסלון שלנו, בנעלי הבית ועם פיצה ביד, רצינו לומר שהיינו עושים כמה דברים אחרת. היא הייתה יכולה להשתחרר מהר יותר, להיות אסרטיבית יותר כשצריך, להיות פחות רגישה או לתת לציפורניים קצת לגדול. אבל קל לומר מהכורסא בבית, וקשה לעשות מספת האח הגדול. ולכן אין כמו המשימה האחרונה כדי לסכם את כל החוויה: דברים שרואים משם לא רואים מכאן.
כי את החבורה הזו מאחד משהו ששייך רק להם: הם היו שם. הם אלה שחוו. הם יודעים איך זה לאבד פרופורציות, איך זה להרגיש בודד כש-50 מצלמות מלוות אותך, איך זה להיפגע בבית האח או דווקא להתאהב בבית האח, איך זה להרגיש את ההיגיון מתעוות ואת הרגש מתפרץ. רק הם מסיימים את מסע הכומתה ההזוי הזה, של סיירת מוזרה שנבחרה ובחרה את חבריה בכל שבוע מחדש. כל הכבוד ובהצלחה לכולם. והפרחים שלנו ושל הרבה תומכים ומסמסים אמיצים מכל הארץ, כמובן - לסיון הנפלאה!