הדחתה של קרן נויבך מהגשת "מבט שני" הקימה זעקה מרה, הקוראת לבחון אם לשכת ראש הממשלה מנסה לבצע הפיכה ברשות השידור. הסיבה הרשמית בגינה הודחה נויבך, "כי היא לא עוברת מסך", מעוררת גיחוך, מעליבה וגם מרגיזה, כי זה מריח כמו ספין. אבל בין אם נתניהו ופמלייתו באמת חושבים שנויבך, עיתונאית ותיקה ומוערכת, באמת לא עוברת מסך, ובין אם הם חושבים שזו דרך טובה להסיט את האש לכיוון אחר, מה זה אומר עלינו?
אז אחרי שנים ארוכות מול המצלמה, מה לכאורה קרה לנויבך, שבגללו היא לא עוברת מסך? האם המראה שלה כה נורא שהוא גורם לצופים להעביר ערוץ? האם הרייטינג של מבט שני ספג מכה כה קשה לאחרונה, שקברניטי רשות השידור מחפשים את האשם בפני המגישים?
אז זהו, שלא קרה לה כלום. היא, בדומה לעמיתיה הגבריים במקצוע, התבגרה מבחינה מקצועית ואישית על המסך. בעוד עיתונאים ותיקים ומוערכים כמוה נשארים על המסך לנצח - לה, בדומה לקודמותיה בתקשורת, פג התוקף. מתברר שבישראל עיתונאית היא מוצר מדף כמו אחרון גביעי הקוטג', כי אצלנו יש לגיטימציה לקפח נשים בגלל מראה חיצוני. זה קרה לכרמית גיא, זה קרה לקרן נויבך, ויום יבוא וזה יקרה ליונית לוי ותמר איש-שלום (או שלא; נראה כאילו יורידו לערוץ 10 את השאלטר עוד לפני זה). ככה זה, המושכים בחוטים אוהבים לראות נשים מושכות על המסך.
כשמדובר באקטואליה, ובעיקר כואבת ואמיתית כמו שנויבך מביאה, אנחנו לא צריכים איזו דוגמגישה עם חיוך כובש שתרכך את המכה. את המציאות שלי אני מעדיפה מציאותית ככל שניתן - עם קמטים ותלתלים ובטן של חודש שביעי - וזה לא משנה אם זה גבר או אישה.
לא רק בחרדים נפלה שלהבת
המקרה של נויבך מצטרף למקרים נוספים בהם דעות חשוכות משבשות את השגרה במרחב הציבורי: החרדים הצליחו ללחוץ על בנק פועלים להפוך את עלמה זק לכזו קטנה, שהיא הפכה לגמד בשלטי חוצות; סנדי בר וחברותיה הפכו לפרש נטול ראש בשם צנעת הפרט; ופרסומת של תרומת איברים צונזרה כי ראו בה אם ובנה. כולן, אגב, עוברות מסך.
הבעיה היא שזה לא רק בציבור החרדי או אצל קברניטי ערוצים. זה מחלחל לכל השכבות – כשאתה חי בתרבות בה מראים רק נשים מסוימות, כל ייצוג אחר של אישה - טבעי ככל שיהיה - מציק בלבן של העין. אפילו מורן שריר, עיתונאי תל אביבי צעיר, רחוק עד כמה שאפשר מהמאובנים של רשות השידור או המזוקנים של מועצת חכמי התורה, לא הצליח לצפות בעו"ד סיגל פעיל על מרקעו כי היא הייתה בהריון מתקדם. היא פשוט לא עברה לו מסך.
בלונדינית, רזה וצעירה זה רק סוג אחד של נשים. נשים אחרי גיל 40, ברונטיות, מתולתלות, הלוקות במחלת ההריון, או רחמנא ליצלן שמנות - הן סוגים אחרים, והם אלה שהופכים את הנשיות למושג שלם ורב-ממדי. ועם כל הצער שבדבר, כנראה שבישראל 2011 אין מקום לנשים אמיתיות – אנחנו פשוט לא יודעים איך לאכול את זה.
יעל אורון היא עורכת ב-mako, תסריטאית ומרצה לתסריטאות