המבטים המזלזלים במערכת הפוליטית מופנים כרגע לכיוון אחד – שאול מופז. בין אם הוא התגלגל למקום זה באשמתו ובין אם לא, אין ספק שהוא הדמות הטרגית של הסיפור. כשמופז הודיע לפני כחודשיים על כניסתו לקואליציה של נתניהו, הוא עשה זאת במידה רבה כתוצאה מלחץ בלתי פוסק של חברי סיעתו, שרצו לדחות עד כמה שניתן את מועד הבחירות, ולמעשה את הקץ.
אבל גם פרישתו מהקואליציה באה ממקום של אין-ברירה: אי ההסכמה בעניין השוויון בנטל העמידה את מפלגתו במצב לא פשוט, והוא נאלץ לפרק את השותפות לפני שיהיה מאוחר מדי. נראה שלמופז לא היה לו סיכוי להינצל מהאינסטינקטים של בנימין נתניהו. הוא רצה להגיע לעמדת ההנהגה, אבל מרגיש שבכל המהלך הזה נעשה לו עוול, ולא ניתנה לו ההזדמנות להנהיג כמו שהוא רוצה.
האם תהיה למופז תקומה? הדרך היחידה לשכנע את הציבור שהוא נכנס לקואליציה כשהיה צריך ויצא כשהיה צריך, היא לקבל תמיכה מכל חברי קדימה. אבל הסיכוי לכך קלוש; בין הסדקים הקשים לתדמיתו המזגזגת ("בית לא עוזבים", מישהו?), לחזרה האפשרית של לבני ואולמרט לתמונה, למבנה הרעוע גם ככה של סיעתו – דומה שדרכו הפוליטית, לפחות כמנהיג המפלגה, עומדת להסתיים. מופז אמנם מרגיש קורבן, אבל הוא קורבן רק של יכולותיו הפוליטיות. יתכן שנפילתו מסמנת גם את סופה של מפלגתו; מאבקי המנהיגות על מרכז המפה הפוליטית עוד לפנינו, אבל נכון לעכשיו, קדימה לא רחוקה מתהום הנשייה הפוליטי.
יש עתיד?
אבל על כל פוליטיקאי בדרך למטה, יש כמה אחרים שישמחו לדרוך על הגופה בדרכם למעלה. המנצח הגדול ביותר מהדינמיקה לה היינו עדים בחודשיים האחרונים הוא יאיר לפיד. האג'נדה אותה הוביל מהרגע הראשון לכניסתו לזירה – שוויון בנטל ושינוי שיטת הממשל – הופכת אט אט לדומיננטית. אלו שתי הרפורמות העיקריות שעליהן יתבסס הטיקט של לפיד. במידה ויצליח לבדל את עצמו משלי יחימוביץ' וממי שינהיג את קדימה, ובתנאי שהבחירות הקרובות יסובו סביב השיח החברתי-כלכלי – צפויה מפלגת "יש עתיד" לרשום הצלחה אלקטורלית. במונחים של מנדטים מדובר על יותר מתשעה. אבל מוקדם לחגוג – התנאי האחרון מאוד לא מובן מאליו, ואף להיפך.
גם נתניהו נמנה על מחנה המנצחים. על אף הסחבת המכוונת בקידום חלופה לחוק טל, ממשיך ראש הממשלה ליהנות מפופולריות שצפויה לאפשר לו להמשיך ולכהן בתפקידו. מבחינתו של נתניהו, זהו מבחן התוצאה החשוב ביותר. הבחירה של ראש הממשלה במפלגות החרדיות אמנם פגעה במעמדו המעורער ממילא בקרב מעמד הביניים, אבל מדובר בפגיעה זמנית, משום שככל שיתקרב מועד הבחירות נתניהו ידגיש את השיח הביטחוני-מדיני – ושם אין לו מתחרים. גם בשבועיים שנותרו עד ליום בו ייחשבו האברכים מקבלי הפטור לעריקים, נתניהו חייב בכל מקרה לגבש חלופה לחוק טל. אם המתווה הסופי ישקף קו פרגמטי שלא מבוסס על קבלה עיוורת של עמדת החרדים, נתניהו יקצור עוד הישג – והפעם בלי מופז.
גם אריה דרעי וציפי לבני, שני אנשים ששילובם באותו משפט בהקשר פוליטי אינו טבעי כלל, הרוויחו מהמאורעות האחרונים. דרעי, שטרם הכריז באופן רשמי על חזרתו לזירה, יוכל להציג גם הוא מתווה פרגמטי ומתון, שיאפשר לו לזכות גם באהדה של הקהל החילוני וגם בזו של חסידיו משכבר הימים. ציפי לבני מצדה מחכה בקוצר רוח לחזרה לזירה הפוליטית. טרם ברור באיזו מסגרת תעשה זאת, אבל אין לשלול פילוג פוטנציאלי של קדימה והקמה של כוח פוליטי חדש בראשותה – לשם בדיוק חותר חיים רמון.
צפוף באופוזיציה
יש מי שיגיד שגם אביגדור ליברמן במרוויחים, משום שהוא היה הראשון לחשוף את עמדותיו האמיתיות של נתניהו. עם זאת, אני סבור שמדובר שבהערכה לא מדויקת. בסופו של יום, התקיפות והנחישות אותה מפגין שר החוץ כלפי ראש הממשלה בסוגיה עלולה להתברר כלא יותר מחרב פיפיות. ברגע שליברמן תוקף את נתניהו ומבהיר חד משמעית כי הוא לא מתכוון להתפשר על חוק טל החדש, הציבור מצפה ממנו לעשות מעשה; בפוליטיקה קשה לדרוש ולעמוד על שלך מבלי להיות מוכן להטיל סנקציה ולגבות את המילים במעשים. עם זאת, ליברמן יודע היטב שפרישתו מהקואליציה כעת יכולה להשפיע גם על עתידו המשפטי: אחרי תקדים אולמרט, הסבירות שיוגש כתב אישום נגד שר מכהן נמוכה יותר מהסיכוי שיוגש כתב אישום כנגד חבר כנסת מן השורה.
גם שלי יחימוביץ' הפסידה מפרישתה של קדימה: ראשית, היא מאבדת באופן אוטומטי את הזכות להוביל את האופוזיציה, והחל מהימים הקרובים היא תנגן בה כינור שני בלבד. שנית, סוגיית השוויון בנטל, אותה ביקשה גם היא לקדם, הפכה כעת לנחלתם הכמעט בלעדית של לפיד וליברמן. יחימוביץ' תצטרך להתכונן לקרב לא פשוט על הרבה מאוד בוחרים, שיוכלו לבחור בין מספר רב של חלופות.
ומעל לכל אלה מככב לו מפסיד נוסף – אהוד אולמרט. אולמרט אמנם הורשע בפרשת מרכז ההשקעות, אך זוכה בשתי הפרשות שבגינן נאלץ להתפטר מלכתחילה מתפקידו. הרצון לחזור ולהוביל בוער בו, אך כעת, במידה והבחירות אכן ייערכו במהלך ששת החודשים הקרובים (עם חריגה קטנה לכאן או לכאן), אולמרט לא יוכל להתמודד משום שהכרעת הדין הסופית בפרשת הולילנד רחוקה מלהינתן. וזה הרי בדיוק מה שנתניהו רצה. מנצח, כבר אמרנו?