אין כמו בוקר יום ראשון ברכבת ישראל. כל מה שרציתי זה להגיע לעבודה בתל אביב מסוף שבוע רגוע אצל ההורים בצפון. להפתעתי המשימה לא הייתה כל כך פשוטה - אחרי הכל ברכבת ישראל עסקינן. נכון, ידוע שהרכבות בבוקר יום ראשון עמוסות בחיילים וצפופות, אבל יש מרחק בין לדעת לבין להימחץ בין עשרות תיקי החיילים הענקיים (ליבי איתכם, סעו לשלום והיו בטוחים תמיד) ובין בתי השחי המזיעים של הקיץ הישראלי. אבל כל זה היה רק הקדמה לבאות. מיותר לציין שעמדתי כל הנסיעה, כי מקומות ישיבה ברכבת הם בגדר המלצה, וגם זה רק אם עלית בנהריה.
ואז, סוף סוף, דווקא כשחשבתי שאינני יכולה לנשום יותר, התבוננתי איך קטר הרכבת על כל קרונותיו נכנס למחוז חפצי, תחנת האוניברסיטה תל אביב. כאן, חשבתי, יתחיל מחדש היום הזה, עם אוויר לנשימה ומרחב מחייה. אז יאללה, רק ייפתחו הדלתות ואוכל לצאת ולעשות ריסטרט.
אז זהו שלא. הדלת של הקרון בו נמחצתי לא נפתחה! כך מצאתי את עצמי תקועה בין התרמיל לחייל. כל תקוותיי היו נתונות בידיו של מאבטח אדיב וקשוב, שניסיונו היחידי לעזור היה לומר במכשיר הקשר "תגידו לנהג שיעצור". אתם יכולים לנחש כמה הפעולה הזו אפקטיבית כשהרכבת כבר נוסעת.
בסופו של דבר ירדתי בתחנה הבאה. נאלצתי לקחת מונית ספיישל שעלתה בערך כמו מה שהרווחתי באותו יום, כי פקקים זה סיפור בפני עצמו, שלא נרחיב עליו פה. וכך הגעתי למקום עבודתי: עצבנית, עם כאב ראש, ועם מצב רוח נפלא להתחיל את השבוע.
אז תגידו לי, מה יהיה עם רכבת ישראל? אילו היה מדובר במשהו חד פעמי, כנראה שזה היה נשכח ונסלח. אבל מדובר בחברה שעושה מה שבא לה, הרכבות מאחרות בכל יום (ולא בדקה או שתיים), הנסיעות צפופות ולא נעימות (מי שולח את רכבת הקומותיים ביום ראשון בבוקר?) והמזגן אף פעם לא בטמפרטורה הנכונה (תמיד צריך להצטייד בטרנינג וגרביים או בבגד ים). בקיצור, אין שום תמורה בעבור הכרטיס שאני קונה, ואפילו כשהם צריכים לתת כרטיס חינם על איחור מעל חצי שעה הם מוציאים תירוצים למה לא לעשות זאת.
אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני כבר התייאשתי והתחלתי לחפש מכוניות. אני מעדיפה לחפש שעה חניה ליד הבית (דבר ממש לא פשוט במרכז ת"א) מאשר לנסוע ברכבת. וסליחה אם הסיפור הזה היה ארוך ומייגע, אבל ככה בדיוק היה הבוקר שלי.