אני כבר לעולם לא אהיה ״עניה״. וזאת לא משום שנולדתי למשפחה עשירה (גדלתי בקיבוץ שעזבתי עם מזוודה אחת ובלוריתי המתנפנפת בזמן השירות בצה"ל), גם לא משום שמחכה לי ירושה שמנה (קיבוצניקית כאמור), ואף לא בזכות בחירה במקצוע יציב בתחום משגשג (אני עיתונאית).
לא אהיה ״עניה״, משום שבחרתי לגור בעיר גדולה, שגרים בה הרבה אנשים בצפיפות. לכן, מקום מגוריי לעולם ייזמן לי מגוון אפשרויות מקצועיות וחברתיות, בזכותו תמיד יהיו בהישג ידי תחבורה ושירותים רפואיים יעילים ומתקדמים. בעיר גדולה גם מותרות - תרבות ובילוי - יהיו זמינים ומגוונים, וחלקם אף יוגשו בחינם או בעלות זעירה. כך יוצא, שאפילו לא תהיה לי משכורת גבוהה, צפויים לי חיים לא רעים בכלל, עם שירותים חיוניים נגישים, ובילויים בעלות נמוכה.
נדרשתי להצהרת הון זו בגלל שני דברים - הראשון הוא הפוסט "אני, עני" שבו תיאר גרוש עם ילדים את מציאות חייו הקשה וזכה לתפוצה ויראלית חסרת תקדים, והדבר השני הוא תוכנית המדינה להשקיע מאות מיליוני שקלים כדי לעודד אזרחים לעבור ולגור בישובים קטנים בדרום הארץ.
מבלי לבלוש אחר זהות הגרוש "העני", שתי עובדות ברורות: הוא מתגורר בצמוד קרקע שניתן לו חינם (יחידת דיור צמודה להורים), והוא בעלים של מכונית פרטית (פעמיים ציין את כובד עלות החזקתה). זה הזכיר לי שצמוד קרקע (בחינם או בזול) וצמוד מכונית, הם שני מאפיינים מובהקים של המגורים אליהם דוחפת המדינה בתוכניתה החדשה "לחזק" את יישובי הפריפריה בדרום.
האותיות הקטנות של הווילה
וזה האבסורד: במהלכים שנעשים תחת הכותרת החיובית "חיזוק", מחלישה המדינה אזרחים תמימים. התוכנית, שעלותה מאות מיליונים בסבסוד והטבות של קרקע למגורים, תאפשר לקנות בזול "וילות פרטיות" ב"יישובים פסטורליים", כדברי הפרסומים.
ליבי, ליבי על התמימים שיאכלו את הפיתיון וייפלו למלכודת.
הווילה הפסטורלית הזו באה עם אותיות קטנות: למשל, חובה לקנות ולהחזיק שתי מכוניות כדי להגיע לעבודה, כדי לקבל טיפול רפואי וכדי לצרוך כל מה שאין במרכול של היישוב (שזה בערך כל דבר חוץ ממוצרי מזון בסיסיים). יישוב שיש בו 400 משפחות במקרה הטוב, לא יכול להצדיק תחבורה שתייתר את המכונית הצמודה להשגת כל צורך שהוא. אם עבור מבוגרים זה יקר, הרי שהמשמעות עבור ילדים ונערים היא תלות וסכנה (מי אמר טרמפים ולא קיבל), או ויתור.
הווילה הזו באה גם עם צמצום הזדמנויות תעסוקה למפעלים ולעסקים בסביבה, המותירים את העובדים כבני ערובה שלא יכולים להתמקח על משכורת ותנאים, כי אין להם הרבה אפשרויות אחרות. כך צריכים כל אדם ואישה להחליט אם להתפרנס מעט - ולנהוג פחות, או להתפרנס יותר ולנהוג בלי סוף (למרכז, שבו עסקים משלמים יותר בתקווה שהשכר יצדיק את ההוצאה על הנסיעה).
הווילה הזו באה עם צמצום עולם תרבותי למה שמגיע בטלוויזיה, או למה שמגיע ליישוב. כל דבר אחר (מוזיאון, קונצרט, הצגה, הרצאה או מופע) מחייב לנסוע למרחקים, לשלם הרבה כסף על ההוצאות הנלוות, ולהיות תלויים בהסעות הורים, אם אתם ילדים בלי רישיון.
הווילה הזאת באה עם דלדול הזדמנויות חברתיות, להורים ולילדים, בגלל שהאוכלוסייה קטנה, התחלופה איטית והזדמנויות המפגש די צפויות. לך תהיה גרוש שמחפש בת זוג ביישוב מרוחק, לך תהיה הורה לילד לא מקובל ביישוב קטן.
חצי מיליארד הוא רק ההתחלה
אפשר כמובן לטעון שהמדינה אשמה: בגלל שהיא לא השקיעה משאבים, אין בפריפריה מה שיש "במרכז". אז הנה, המדינה הכריזה כי תשקיע לא פחות מחצי מיליארד שקלים כדי למשוך אזרחים לגור בעוטף עזה. הבה נניח שהמהלך יצליח בצורה בלתי רגילה ו-500 משפחות יעתיקו את מגוריהן לעוטף עזה. יודעים מה? לא חמש מאות - אלף. האם זה ישנה את התמונה? אלף משפחות שיתפזרו וייקלטו ביישובים הקטנים לא ישנו דבר במגוון ובהיקף האפשרויות (הכלכליות, התרבותיות, החברתיות והמקצועיות) שיש בהם, ולא יקרבו את מצבם הדל לעושר שמציעה עיר גדולה. אלף משפחות לא ישנו את התמונה וגם אלפיים לא.
זו לא רק מלכודת לאזרחי המדינה, זו גם מלכודת למדינה. החצי מיליארד בתוכנית הנוכחית הוא רק סיפתח - אחר כך נצטרך עוד מיליונים, כל שנה, כדי לסבסד את החיים של כל מי שגרים שם ובכל היבט: תחבורה, תרבות, השכלה ובריאות וביטחון.
כמות תושבים בפיזור כזה לעולם לא תאפשר קיום עצמאי של שירותים, וכדי להגישם יידרש עוד הרבה כסף שמקורו יהיה בתקציב המדינה הכללי. כדי להפעיל תחבורה המונית ביעילות שתאפשר לוותר על רכב פרטי, צריך מיליוני צרכנים; כדי להצדיק שירותים רפואיים מתקדמים ויקרים - צריך מאות אלפי צרכנים. גם עסקי תרבות, בילוי, פנאי ומסחר מגוונים - יתפתחו רק במקום שיש מספיק צרכנים שיפרנסו אותם.
הכמות מביאה את הגיוון, הגיוון מביא את ההזדמנויות, ההזדמנויות מביאות את האפשרויות והאפשרויות מעלות את סיכויי ההצלחה ומשפרות את האיכות.
באר שבע היא תל אביב החדשה
מדינת ישראל יכולה להמשיך ולשפוך מיליונים על ישובים קטנים, כדי למשוך אנשים ל"וילות פסטורליות", אבל היא יכולה גם להחליט להשקיע את כל הכסף בבאר-שבע, כדי להפוך אותה לעיר גדולה, צפופה ורבת תושבים, כמו תל אביב. כלומר עיר שמי שחי בתוכה לא יהיה "עני" לעולם, שתהיה לו תחבורה ציבורית מצוינת, שירותי בריאות מעולים ומוסדות חינוך מגוונים.
אם הכסף שעומדים להשקיע בתפזורת בין כל היישובים הקטנים בדרום יושקע בבאר שבע אחת, היא תוכל להציע אפשרויות בילוי, תרבות השכלה ופנאי טובים לא פחות מאלה שמציעה היום תל-אביב.
באר שבע חזקה משמעותה שדרות אופקים ונתיבות חזקות. מטרופולין חזק בדרום ישמור על גבולותינו הדרומיים, הרבה יותר ממקבץ ישובים קטנים נטולי עצמאות כלכלית, שגרים בהם אנשים שכל משכורתם מופנית להחזקה של שתי מכוניות, ומגדלים ילדים שאפשרויות ההעשרה, ההשכלה והפיתוח שלהם מוגבלות למקומות שאליו "ההורים מסיעים".
