לפני כחמש שנים החל משרד החינוך בראשותו של השר גדעון סער בשינוי תכנית הלימודים באזרחות, ובתוך כך – שינוי ספר הלימוד "להיות אזרחים בישראל". לפני כשלושה חודשים לערך פורסם הספר המחודש. תהליך כתיבת הספר לווה בביקורות רבות מצד אנשי מקצוע, אקדמאים, סטודנטים, תלמידים, הורים ומורים, בעוד הוועדה האחראית על כתיבת תכנית הלימודים הלכה והצטמצמה, ובסופו של דבר הורכבה מנציגות הציונות הדתית בלבד. פני הוועדה כפני הספר: אנטי פלורליסטי, בז לרב-תרבותיות ונמנע מהצגת תמונה רחבה ומורכבת.

רובנו לא זוכרים הרבה מלימודי האזרחות בתיכון, ולכן אולי נדמה כי פרסום ספר האזרחות המחודש לא משמעותי. ההיפך הוא הנכון - במדינה ללא חוקה כתובה, לימודי האזרחות הם החוקה הלכה למעשה. כך זוכים אזרחי המדינה לבסיסים ולהבנה האזרחית-מדינית שלהם. הבעיה בסיטואציה שכזו מתחילה כאשר לא האדם-האזרח נמצא במרכז הספר, אלא מגזר ספציפי שמכונן את הנרטיב שלו דרך אותו ספר.

לאן נעלמה תנועת ההשכלה?

אין פרק בספר האזרחות שלא עבר "צביעה" לפי הנרטיב הציוני-דתי, בין אם מדובר בשאלות דת ומדינה, מיעוטים, זכויות וחובות במדינה או יחסים בינלאומיים. הספר מתעקש לבלבל בין מושגים, להטות ולהטעות כדי להחליש תפיסות ליברליות אצל התלמידים. כותבות הספר ורדה אשכנזי ובלהה אלפרסון אף הגדילו לעשות והשמיטו לחלוטין את העקרונות והתהליכים המכוננים שבנו את המדינה והחברה שלנו: תהליכי ההשכלה והחילון שיצרו את הציונות, התנועות החלוציות שיישבו את הארץ. אותה אידיאולוגיה גדולה נזרקת כלאחר יד לטובת טיעונים והצדקות דתיות ואלוהיות.

ניתן לראות בספר כיצד החילונים מחולקים לחילונים אנטי-דתיים וחילונים שאינם אנטי-דתיים, וכיצד מתקיים דיון סביב ציטוט בספר שמדבר על כך ששמירה על מדינת יהודית נחוצה במיוחד עבור הציבור החילוני שזהותו היהודית "נזילה", לא פחות. הספר מנסה בהתפלפלויות שונות ומשונות לייצר נרטיב אחד וברור שהיה צריך להיעלם מזמן מהעולם – החילונים הם עגלה ריקה.

מרכזת הפיקוח על הוראת האזרחות במשרד החינוך, יעל גוראון, כתבה בעבר כי "אזרחות זו שיחה מתמשכת, זה דיון ארוך שאין לו התחלה אחת ואין לו סוף אחד". לזה אני מסכימה - רק מתוך שיח יוכל להיכתב ספר מאוזן ומפוכח שיצליח להציג מורכבות ולא להטות או להטעות. אבל זה לא המצב - לא כאשר שלוש מכותבות הספר הסירו ממנו את שמן, ולכשא נמצא עדיין נציג ערבי לוועדת המקצוע. כך יוצרים ספר ודרך לימוד פסולים, מוטים ומגמתיים.

ספר האזרחות ככלי ניגוח

גוראון מוסיפה ואומרת כי דיון ציבורי בנוגע לתכני הספר הוא חשוב, אבל חשוב לא פחות שיעסוק "בעיקר ולא בטפל" (הכוונה היא לניגוח פוליטי) משום שדיון שכזה "ממאיס את השיחה, הקשב הציבורי אובד, והחשוב מכל – התלמידים, שבעבורם מיועד הספר, מקבלים שיעור אזרחות שגוי, לא רציני, אולי אפילו הרסני".

אבל מה עושים כאשר הניגוח הפוליטי מגיע מהכיוון ההפוך, מהממסד וממשרדי הממשלה? מהו השיעור שמקבלים התלמידים כאשר הם למדים כי חרדים, מסורתיים, רפורמים, חילונים, ערבים ולהט"בקים אינן קבוצות לגיטימיות, או שהן נמדדות רק אל מול הקבוצה הדתית? ואיך עלינו לפעול אל מול ניגוח פוליטי ממוסד ומכוון אם לא באופן פוליטי דומה? יתר על כן - משום שספר האזרחות משמש ככלי ניגוח של מגזר מסוים, כזה שעוד מעז לחייב את כלל תלמידי ישראל ללמוד אותו - האם על יתר המגזרים להסכים לך?

זהו ניגוח פוליטי עמוק שקורא תיגר על מאבק הנישואים האזרחיים בישראל וטוען כי בישראל קיים פלורליזם בנושא נישואים כי אפשר להתחתן גם ברבנות וגם בבית הדין השרעי, ניגוח פוליטי שקורא תיגר על יהדות ארה"ב ומכנה אותה "הארנק הפתוח". ולגבי טענת המאסת השיחה במאבק צודק על שיח אזרחי מגוון ומאוזן - להפך, זוהי מהות הוויכוח, ואל לנו ליפול בטיעוני "אובדן הקשב הציבורי".

המאבק על ביטול הלימוד בספר הוא מאבק גדול הרבה יותר מ-514 עמודי הספר. זהו המאבק סביב הזיכרון הלאומי שלנו, הנרטיב שהילדים שלנו ילמדו, הסיפור שנספר לעצמנו וההצדקות שיתלוו לו. האם אנחנו מוכנים לקבל על עצמנו שכתוב אלים של המציאות, אמת שהיא שקר ושקר שהוא אמת בחסות טיעוני התנערות פוליטית? אם להתבסס על דברי המשוררת ויסלבה שימבורסקה, לגנים שלנו יש עבר פוליטי, לעור יש גוון פוליטי, ולעיניים - היבט פוליטי.

בר גיסין היא יו"ר צעירי מרצ וממובילות הקואליציה לדמוקרטיה בחינוך